הילדה ההיא כמו כל הילדות.
היא מתנהגת כמו כולן, מתלבשת כמו כולן, מדברת כמו כולן,
מקשיבה לאותה מוזיקה שכולן מקשיבות לה, מרכלת כמו כולן,
אבל בפנים- היא לא כמו כולם.

בפנים לאותה ילדה שחושבת כמו כולם יש עולם משלה.
שם היא אומרת מה שהיא באמת מרגישה,
מה שהיא באמת חושבת, בלי לעשות חשבון לאף אחד.
כי אין מי שיגיד לה מה לעשות, אין מי שישפוט אותה.
אין מי שיגיד לה מה מותר ומה אסור.
רק היא. היא והעולם שלה.


אולי לפעמים, היא מוכנה להגיד מה שהיא באמת חושבת,
אולי לפעמים היא לא שותקת ומעמידה פנים של ילדה תמימה.
אבל תמיד תמיד היא מסתירה מה שהיא חושבת.
מה שהיא באמת חושבת על כל חברה שלה, על כל ידיד שלה, על המשפחה
שלה ועל כולם.
אולי בעולם שלה הכל טוב, ובגלל זה היא לא מוכנה לשתף אף אחד
בו.


בעולם שלה אין מלחמות,
אין דאגות, אין בעיות.
בעולם שלה הכל סובב סביבה, סביב הילדה ההיא.
בעולם שלה הכל ורוד, הכל יפה.
אין דם, ואין כאב.
אין פחד ואין שיברון לב.
רק היא.

היא והמחשבות שלה.
היא והדעות שלה.

היא, ולא אף אחד אחר.