[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרה רשף
/
הנה בן לאדן בא

איש הביטחון אחז באשה וטלטל את זרועה. "די, מספיק. תשתקי, את
שומעת?" משלא הפסיקה לצחוק סובב את זרועה אל מאחורי גבה, "קחי
את הדרכון שלך ועופי מפה לפני שאני עוצר אותך." הוא הושיט לה
את הדרכון הכחול וכשלא לקחה אותו החל גורר אותה אחריו. האשה
סובבה ראשה לאחור, "אללה הוא אכבר!" צעקה לעבר האולם שהתרוקן,
"מפחדים, אה?"
שני גברים בחליפות כחולות התבוננו בשניים בשתיקה, סגרו בתנועות
אחידות כפתור בז'קט ופנו אל החדר הסמוך. לאחר רגע יצאו ממנו
מלווים גבר גבוה שמוט כתפיים. הוא עמד בין שניהם, מפנה את מבטו
מאחד לשני, ואז הבחין בה ורץ לעברה. בידו האחת אחז בכתפה
ובשנייה משך את פניה לעברו. "די, דינה. הכל בסדר," לחש לתוך
שיערה הפרוע, "תירגעי."  היא התנערה ושאפה אוויר עד שפניה
האדימו, עיניה נעו משעון היד המוזהב שלו אל ידו של איש הביטחון
שהרפתה מאחיזתה בה, אל עגלות נטושות עמוסות מזוודות ובחזרה אל
שמלתה המוכתמת. האוויר נפלט ביבבה ארוכה מבעד לאצבעות שהניחה
על פיה.
"תשמור עליה, שלא תעשה שטויות," איש הביטחון הניח לדרכון
להישמט. הגבוה חייך וגחן להרים את הדרכון. "היא בהריון," אמר
מבעד לשפתיו המתוחות, "אתה יודע איך זה אשה בהריון..." המשיך
אל גבו המתרחק של האיש.
"שאדי," דינה נאחזה בו, "בוא נלך מכאן."
הוא הוביל אותה לחדר ממנו יצא. המזוודות היו מונחות פתוחות,
קרביהן שפוכים מסביב בערמה ססגונית מפותלת. רק לפני כמה שעות
ארזה בקפדנות את הבגדים, שלא יתקמטו. נדמה היה לה שזה קרה
בתקופה אחרת, כשהרכבת בגרבונים שלה הטרידה אותה יותר מכל דבר
אחר. היא צנחה על הכסא, מניחה לשאדי לדחוס הכל חזרה. בבוקר
עדיין חיפשה בכל המגירות, נחושה בדעתה לא לצאת מהבית בגרבונים
קרועים. עכשיו המריבה נראתה לה מגוחכת, כאילו לא הייתה היא זאת
שעמדה יחפה מול שאדי והתייפחה כשהטיח בה שכל העולם, כולל
המונית והמטוס, יחכו לה עד שתמצא גרבונים טיפשיים. כן, המטוס
יחכה...
חייכה לעצמה במרירות והביטה בו מטיל את כלי הרחצה אל בין
הבגדים הקמוטים.
'קפה הלל' המחורבן.
לפני שבוע הייתה שם, קמה כדי לקבל תעודת ההערכה מידי יעקב
שטרום בכבודו ובעצמו; עמדה דומעת בפני כל עובדי החברה. אילו
אחד מאלו שמחאו לה כפיים בהתלהבות היה רואה אותה כאן, צורחת
ונגררת על ידי איש הביטחון של שדה התעופה...
היא הליטה את פניה בידיה, מצפה שהכל ייעלם.

צרעות צהובות. זה מה שזמזם לה בראש בדרך לכאן. סימן מבשר רעות;
אסור היה לה להתעלם ממנו. דינה ניסתה לשחזר את אירועי הבוקר;
היא זכרה את פרצופה הצוחק של מיכל מופיע מאחורי הדלת.
"היי", אמרה לשניהם, "מה קורה? המונית כבר כאן."
"יש לך אולי גרביונים? דווקא עכשיו נקרעו וזה היה הזוג
האחרון."
"בגלל זה את כזאת חמוצה? בואי." שתיהן נכנסו אל דלת הדירה ממול
בעוד שאדי גורר מזוודה במורד המדרגות. מיכל יצאה מחדר השינה
שלה, "איפה השארתם את אדם?" היא הושיטה לה אריזה עם ציור של
יפהפייה ארוכת רגליים.
דינה מתחה במהירות את הגרב השקוף על ירכה. "אצל ההורים."
"של שאדי?"
"שלי."
"שלא יחזור מקולקל, אה?"
"מיכל!"
"סתם. אני צוחקת. זוכרת שאני גובה תשלום על שמירת הבית בשוקולד
מהדיוטי פרי? אל תשכחי..." קולה של מיכל הדהד בחדר המדרגות
וליווה את דינה שירדה ברגליים יחפות עד לפתח המונית. "...לא
פחות משבעים אחוז מוצקי קקאו!" לפני שסיימה לסגור את חגורת
הבטיחות, המונית נעקרה ממקומה והטיחה אותה לאחור. דבריה של
מיכל זמזמו באוזניה כמו נחיל הצרעות הצהובות שהתמקם בילדותה על
עץ התאנה מול בית הוריה. כשנעקצה, אימא שלה מרחה משחה צוננת על
התלולית האדומה שהתנפחה על זרועה, והסבירה לה שוב ושוב שצרעות
עוקצות כשמרגיזים אותן ורק מטומטמים מתגרים בצרעות. במשך כמה
ימים הסתגרה דינה בחדר הפנימי, מסתירה את טיפשותה מפני האחרים;
רק אחרי שהנפיחות כמעט נעלמה, העזה לצאת החוצה.
היא ניערה את ראשה ותהתה למה נזכרה דווקא בצרעות וחשבה על כך
שלא הזהירה את אדם מפניהם. כשהשאירו אותו שם, הוא נאחז בשמלתה
בבכי, וכמעט שויתרה על כל הנסיעה. מעולם לא השאירה אותו לבד
בכפר; תמיד היו מגיעים לביקורים קצרים וחוזרים בערב הביתה,
לבאר שבע. אדם נהג לשבת צמוד אליה או לשאדי, מביט סביבו
בסקרנות, מסרב להצטרף לדודנים שלו כשיצאו לשחק בחוץ, או
להתכרבל כמוהם בזרועות סבתו.
היא מתחה שוב את האריג הדקיק על רגליה והחלה נועלת את
הנעליים.
"תיזהרי שלא ייפרם עוד פעם," שאדי קרץ והעביר אצבע מרפרפת על
ירכה. דינה הסיטה את ידו ולחצה אותה ברוך לפני שהרפתה וחזרה
להתכופף כדי לשרוך את נעליה. "אני קצת לחוצה בגלל אדם", אמרה
כשראשה רכון.
"אין מה לדאוג. הוא כבר בן חמש." קולו הבקיע בקושי מבעד לרעש
הבלתי פוסק של מכשיר הקשר של הנהג.
"אימא בקושי מדברת עברית. אני לא רגועה..."
שאדי נע באי-נחת במושב, מושך את החגורה עד הקצה. אחר כך העביר
את ידו על שיערו: "הוא יסתדר."
"אני לא יודעת... לפני שיצאתי מיכל אמרה לי משהו. לא בטוח למה
התכוונה. היא אמרה שיקלקלו אותו שם."
"כן..." קולו נבלע בקריאה דחופה לנהג פנוי ברחוב העצמאות,
"יפנקו אותו באופן נורא ממש."
"אני כמעט בטוחה שלא לזה היא התכוונה." הוא לא ענה. קפיץ קטן
של כעס נמתח וחסם את גרונה. הרגיז אותה הניסיון שלו להתחמק,
אבל היא העדיפה לא לפתוח בויכוח המוכר.

שדות חרושים חלפו במהירות מסחררת שגרמה לה בחילה קלה. צומת
להבים. המרכז למורשת הבדואים על שם ג'ו אלון. לפחות היו קוראים
למקום על שם מישהו מאתנו, חשבה. מעולם לא ביקרה שם. פעם שאדי
צחק בלגלוג ואמר שאולי יום אחד ייקחו את אדם למוזיאון הזה כדי
שיכיר סוף סוף קצת מסורת. זה היה אצל ההורים שלו, בנצרת עילית,
אחרי אחת מהמריבות על עאדל. היא רצתה שינתק את הקשר עם אחיו,
ושאדי והוריו כעסו עליה. גם לפני המריבה הזאת הוריו קיבלו אותה
בקרירות: היא הייתה כפרית, לא אחת משלהם, והקשר ביניהם היה
רופף. בדיוק כמו המשפחה שלה בכפר, שעדיין התייחסה אל שאדי
באיבה, כפי שצריך להתייחס לעירונים צפונים. לפעמים קינאה
במשפחתיות הצפופה והרועשת באירועים רבי משתתפים כששלושתם ישבו
בצד...
"לאן אתם טסים?" נהג המונית קטע את מחשבותיה. הוא כיבה את
מכשיר הקשר והדליק סיגריה. "לא אכפת לכם שאני מעשן." קבע ופלט
ענן עשן.
"זה בסדר. זה בסדר." שאדי הניד בראשו לעבר הנהג. הוא לא ענה
לשאלה והיא ניחשה למה. לאדם כבר לא יהיה מבטא, אדם יוכל להגיד
'פאריס' ואף אחד לא יזהה מייד שהוא ערבי. אדם, שחוזר כל יום
שישי מהגן עם חלה שהכין בעצמו; אדם שמכרכר סביבה בהתרגשות
כשהיא מכינה לו בלית-ברירה את הטנא לחג השבועות, שיהיה כמו
האחרים ולא יבוא לגן בידיים ריקות.
"אז לאן אתם טסים?" חזר הנהג ועיניו הציצו בהם דרך המראה.
"לצרפת."
"אוה, צרפת צרפת," פיזם הנהג משהו שהיא לא הכירה. "איזה יופי
שם." ידו האוחזת בסיגריה תופפה על ההגה. "ראיתם כבר את הנתב"ג
אלפיים הזה?"
"עוד לא יצא לנו."
"אוהו! זה ממש ענק. דיוטי-פרי כזה לא תמצאו בשום מקום. צריך
לפחות שעתיים בשביל לראות הכל." הנהג כחכח והחל לפזם שוב
לעצמו, מפזר את עשן הסיגריה בכל המכונית. שאדי השתעל ופתח את
החלון; משב הרוח הרס את שאריות הפן של דינה ושיערה הצליף על
פניה. היא עצמה את עיניה, חושבת על פאריז: אורות, קרואסונים,
אופנה, הסיין. שלושה חודשים תכננו את הנסיעה הזאת - מהרגע
שידעה שהיא בהריון, החליטה שחייבים לנסוע לפאריז לפני שהם
שוקעים שוב בשגרה תובענית של תינוק נוסף. כל הישראלים סביבה
כבר נסעו כמה פעמים לחו"ל, ורק היא אף פעם לא יצאה מגבולות
הארץ. בעבודה החליפו חוויות ומידע על נופשונים, בתי מלון,
טיסות שכר והדיוטי פרי, והיא הייתה מקשיבה, מנידה בראשה
ומבטיחה שהנה, אוטוטו גם היא נוסעת, רק צריך למצוא סידור לאדם,
כדי שזה יצא ממש כמו ירח דבש.

קולו של שאדי החזיר את דינה אל החדר הקטן בו ישבה.
"מה אמרת?"
"בואי נצא מכאן," ענה ועיניו פנו אל איש הביטחון שישב מעבר
לשולחן הכתיבה. זה הרים את ראשו לרגע, הנהן, וחזר לכתוב בנייר
שלפניו. דינה נזכרה בציפייה שהציפה אותה כשהגיעו בבוקר לבנין
המרווח והמפואר. מול דלפק אל-על השתרך תור ארוך ודינה הייתה
מאוכזבת.
"לא יהיה לנו זמן לדיוטי-פרי. תראה איזה תור!"
שניים מהעומדים סובבו את ראשם, סקרו אותם לרגע וחזרו להביט
בעומדים לפניהם. "שטויות," הפטיר שאדי, "בסך הכל נקנה סיגריות
לאבא שלך ובושם בשבילך ובשביל אימא שלך ושלי. אולי עשר דקות."
דינה נאנחה. גברים הם כאלה טיפשים בכל מה שנוגע לקניות. נדמה
להם שזה רק להושיט יד אל המדף ולשלם בקופה, לא מבינים את
החוויה, את ההתרגשות של ההתבוננות, המדידות, המישוש. בפאריז
היא תשלח אותו לטייל, בזמן שהיא תסתובב ותשאף את ריחה של פאריז
גם דרך קולבים בחנויות ממוזגות.
קיבתה התחילה לאותת לה על רעב. היא נעה בחוסר נוחות מרגל אחת
לשנייה, מנסה לא לחשוב על אוכל, לפעמים זה עזר לה להתגבר על
הבחילות. שאדי סקר אותה, מכווץ את מצחו: "את לא נראית כל כך
טוב. בואי, שבי על הספסל עד שיגיע התור שלנו." הוא פנה אל הזוג
שלפניהם, ביקש שישימו רגע עין על העגלה וליווה את דינה לספסל
המתכת מחוץ לתור. ממקומה ראתה אותו מפלס את דרכו בחזרה אל
העגלה שלהם, שם המתין לו גבר בחליפה ודיבר אליו. ידיו של שאדי
נעו במהירות; אחת מהן נחה על לבו, הצביעה עליה וחזרה ונחה על
הידית. תירגעי, פקדה על עצמה, תירגעי, זה שום דבר. אולי חושבים
שהוא השאיר את המזוודות בלי השגחה. האיש הניח את ידו על
המזוודות וחפן בידיו את תוויות השם. היה נדמה לה שהיא רואה את
השפתיים נקפצות והעיניים מתכווצות לפני שהוא סובב את גבו
לחיוכו של שאדי והלך. אולי אם הייתה ערנית יותר, אפשר היה לנחש
שהתקרית הזאת לא תסתיים שם, אבל העייפות והרעב הקהו את חושיה.

התור התקדם ושאדי התרומם על קצות אצבעותיו וחיפש אותה בעיניו.
כשתפס את מבטה, נופף לה, והיא קמה על רגליה והשתרכה לעברו,
ממלמלת מילות התנצלות.
"מתי ארזתם?" סלקטורית בלונדינית הניחה את ידה על המזוודה
העליונה.
"בבוקר."
"ארזתם לבד?"
"כן."
"מישהו נתן לכם להעביר משהו עבור אחרים?"
"לא."
"המזוודות היו אתכם כל הזמן?"
"כן."
הם הושיטו לה את דרכוניהם, אלא שידה של הסלקטורית נותרה תלויה
באוויר. שלושה גברים הקיפו אותם ואחד מהם הניח יד כבדה על
הדרכונים המושטים. דינה נשכה את שפתיה בעלבון ושאדי שוב חייך.
החמישה חצו את אזור הדלפקים והגיעו לחדר קטן שהספרה ארבע הייתה
כתובה על דלתו בכתב יד, שם התבקשו לחכות. שניים מהגברים העבירו
את המזוודות במכונת שיקוף ואחר החלו פורקים אותן בשיטתיות.

עכשיו המזוודות עדיין פעורות ושאדי מושך את הרוכסן בכוח עד
שנדמה שהוא עומד להתפקע. עוד רגע והם יצאו מחדר 4 המחניק אל
המרחבים של הטרמינל. היא הושיטה יד אל תיק הצד שלה, והיד צנחה.
שאדי כבר גרף את כל תוכנו פנימה אבל היא שוב נזכרה באצבעות
המגושמות של איש הביטחון מחטטות בערמת החפצים ששפך מתוך התיק
על השולחן. היא שכחה לרוקן את התיק לפני הנסיעה, והוא היה גדוש
בניירות, קבלות, צעצועים קטנים שאדם היה דוחף לתוך התיק שלה,
חלקי טישיו שהתפרקו מתוך החבילה, מטבעות ותכשירי איפור. הוא
הרים כל חפץ והשליך אותו לערמה לצדו. את פיסות הנייר יישר וקרא
בתשומת לב, עד שנעצר, הביט בה ובפתק, חזר וקרא את הכתוב, ואז
יצא מהחדר כשהנייר בידו. חוט של פחד לפת את קיבתה, מלפף את
המעיים והרחם, מתהדק בכוח ושוב נפרם. היא נתקפה בצורך עז
להשתין, אבל התביישה לומר זאת ליד הגברים שעמדו רכונים מעל
חפציה. ידה נעה אל הבטן, נאחזת בשמלה המיוזעת. שאדי הביט בה
והיא משכה בכתפיה בייאוש והצביעה על השעון.

אל החדר נכנס אדם נוסף, העיף בהם מבט והתלחש עם השניים שעדיין
חיפשו במזוודות. הם הפכו אותן מחדש על השולחן הרחוק: ניערו כל
בגד, רוקנו את תיק כלי הרחצה, פתחו את משחת השיניים והשמפו
ורחרחו בהם, טפחו על דפנות המזוודות ופתחו את כל הרוכסנים.
דינה הביטה באנשים הממשמשים בחפציה ונרתעה לאחור כשאחד מהם
רוקן שקית עם תחתונים וחזיות והשליך אותם לערמה. רק רצתה לצאת
מכאן ולהשתין, לרוקן את הטינופת לתוך אסלה ולהוריד את המים.
אחד הבודקים הרים את ראשו "למה אתם לא יושבים? ייקח לנו די
הרבה זמן," ורכן אל המזוודה למשש את דופנותיה. שאדי דחף כיסא
לדינה והיא הנידה ראשה בסירוב. לא היה צורך להביט בשעון היד,
מעל דלת הכניסה נעו מחוגיו של שעון ענק בנקישה. שאדי פרש את
ידיו בחוסר אונים כשראה את עיניה חוזרות שוב ושוב אל השעון.
"אין מה לעשות, נחכה," אמר בשקט ושני קמטים נחרשו במצחו
כשנכנסה לחדר אשה במדים. "בואי," אמרה לדינה והצביעה לעבר
הדלת.
בדיקה גופנית, חשבה דינה, מיישרת את שמלתה. זה יכול לקרות בכל
שדה תעופה. רק לקחת בפרופורציות, אולי סוף סוף אפשר יהיה ללכת
לשרותים. היא הלכה בעקבותיה, מנסחת את המילים: אני צריכה
לשירותים, להשתין, להתפנות. הכל נראה לה מביך כל כך. לבסוף,
לפני שנכנסו לתוך החדר, נעמדה וביקשה בקול מהוסה ללכת
לשירותים. האשה הביטה בה, סובבה צרור מפתחות סביב אצבעה ואז
עיוותה את פניה במורת רוח, שינתה כיוון והלכה לעבר השירותים.
"לא לנעול. להשאיר קצת פתוח," אמרה ונעמדה ליד הדלת.
דינה ניגבה את מושב האסלה והתיישבה עליו בכבדות. הלחץ הכאיב
לה, אבל השרירים המכווצים סרבו להתרפות.
"נו, מה קורה שם?" קולה של הסוהרת שלה היה קצר רוח.
דינה התחילה לבכות, משעינה את ראשה על הקיר האפור, רחוק ככל
האפשר מצלצול המפתחות שהופיעו ונעלמו מבעד לסדק שבדלת. היא
קינחה בחיפזון את הדמעות והצליחה לשחרר קילוח דק לפני שהתלבשה
ויצאה. לרגע רצתה לדפוק את דלת השירותים בפרצוף הגרום שלצידה
ולהימלט, אבל רגליה המשיכו לצעוד לצדה אל החדר הסמוך. כשחזרה,
שאדי הפסיק את קשירת שרוכי נעליו, ניגש אליה והושיב אותה כמעט
בכוח. היא נשמה במהירות, מנסה להסדיר את פעימות הלב הפראיות
שהרעידו את ידיה. רק רצתה לקום ולצרוח על האנשים האלה שימהרו
כבר, ועל שאדי שימחק את החיוך משפתיו. הלוואי שהיה נפטר ממנו;
בכל פעם שראתה את החיוך הזה על פניו היה משהו נמתח בתוכה. כמו
הגרביונים האלה, חשבה לעצמה, מושכת בשתי אצבעות באריג הדקיק,
מספיק שחוט אחד לא עומד בעומס, והכל נפרם ומתפרק. עדיף לשתוק.
במשך חצי שעה נוספת עקבה אחרי המחוגים מתקתקים את דרכם על הלוח
העגול.
כשנדמה היה לה שהבדיקה הסתיימה, נכנס גבר במדים והתבונן בה
ארוכות לפני שביקש ממנה להתלוות אליו. הכל סיוט, זה לא באמת
קורה לי, חשבה בבהלה, מעבירה יד על מצחה המיוזע. שאדי צעד
לפנים וביקש להצטרף, אבל האיש סירב. שאדי נסוג אל הקיר ודינה
יצאה אחריו ברגליים רועדות.

"שבי בבקשה," הוא הצביע על כסא והתיישב בעצמו על כסא מאחורי
שולחן.
"את מעדיפה לנהל את השיחה בערבית?"
דינה נשכה את שפתיה. "אני מדברת עברית," ענתה.
הוא אחז בפתק וסובב אותו מספר פעמים בשתיקה, בידו השנייה תופף
על השולחן. הנקישות  המונוטוניות התנפצו אל תוך אוזניה עד שלא
עמדה יותר בשתיקה. "בשביל מה הבאת אותי לכאן?" שאלה ורכנה
לעברו, מנסה להתעלם מהכאב בבטנה.
"את מכירה את עאדל שיהאב?"
אז זה העניין. הכל בגלל עאדל. שילך לעזאזל. "כן, הוא אח של
בעלי. אתה בטח יודע את זה גם בלי לשאול אותי."
"אני מציע שתעני לעניין, גברתי. זה יחסוך לנו זמן."
היא לפתה את בטנה, מנסה להקל על הלחץ. "אווו, כן. זמן. עוד חצי
שעה המטוס ממריא. יש עוד המון זמן כדי לשאול אותי שאלות שאתה
יודע עליהן את התשובות."
החוקר הזעיף את מצחו והקמטים שיוו לו מראה של ילד במסכת זקן.
החדר היה ממוזג, אבל הגרבונים נדבקו לירכיה בעקצוץ בלתי פוסק.
החוקר מולל שוב את הפתק בידו, עיניו נעוצות בה ללא תנועה. היא
מיקדה את עיניה בפיסת הנייר, ניסתה להיזכר מה כתוב בו ולא
הצליחה לדלות שום דבר. ראשה כאב והבחילה שוב העלתה טעם
מריר-חמוץ אל פיה. היא חשבה על מיכל ואחר כך על הצרעות. רק
טיפש מתגרה בצרעות. היא תנסה להיות אדיבה כלפיו ולגמור עם כל
זה כמה שיותר מהר.
"אני מצטערת," דינה התאמצה לחייך, "אני בהריון, חודש רביעי,
רעבה ועייפה. אז אני קצת עצבנית."
החוקר קם ממקומו ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות חזר עם בקבוק מיץ
תפוזים וכריך. "קחי," אמר. היא פתחה את הבקבוק ושתתה ממנו
בלגימות גדולות.
"את יודעת שיש שלוש העברות בנקאיות מהחשבון שלכם לחשבון של
עאדל שיהאב?"
המיץ נתקע בגרונה, כמעט שנחנקה. מתי הספיקו לבדוק את זה? שאדי
האידיוט. התעקש לעזור. "כן, אני יודעת. העברנו כסף לאשתו כשהוא
היה בכלא. הילדים שלו לא אשמים שאבא שלהם עשה שטויות."
"שטויות. אה, שטויות את קוראת לזה," מלמל החוקר לעצמו ורשם כמה
מילים בפנקס שלפניו.
"תראה," שוב גחנה לעברו, "אין לי בעיה לענות על כל השאלות שלך,
אבל המטוס ממריא עוד מעט. כשנחזור תוכל לשאול אותי מה שאתה
רוצה, תן לנו ללכת עכשיו." היא מחתה את דמעות התסכול שעלו
בעיניה. אז מה אם יש לך תעודת זהות ישראלית, היה אומר לה עאדל.
אף פעם לא תהיי באמת אחת מהם. חכי. רק חכי.
החוקר נשען לאחור והביט בה בשתיקה. איך לעזאזל מתמודדים עם
המבט הזה?
כשהייתה ילדה אסרו עליה להביט בעיני הגברים ובמשך השנים למדה
לעקוף את אי-הנוחות, בכך שהביטה בסנטרו של הגבר ממול. עכשיו
העיניים האפורות האלה חדרו את בגדיה והותירו אותה עירומה. היא
שילבה את ידיה והידקה את רגליה זו לזו. לו רק היה אומר לה
משהו, מטיח אשמה כך שתוכל לענות, להתגונן, להסביר. אבל הוא
שתק. הקירות הלבנים היטשטשו מול עיניה והתקרה צנחה באיטיות.
היא שאפה אוויר בכוח, מנסה להתגבר על החנק.
לבסוף הזדקף האיש ונופף בפתק: "את זה מצאנו אצלך בתיק!"
גופה שקע לאחור, נכנע לכובד שהעיק עליו. "אין לי מושג מה זה."
החוקר הרים דף מהשולחן והגיש לה אותו. זה היה צילום של הפתק.
דינה בהתה בו ואחר כך נפלט מפיה צחקוק שהפך ליבבה "בגלל זה כל
הבלגן?"
מבטו של החוקר נותר יציב. "מה יש לך להגיד על זה?"
מיץ התפוזים עלה בגרונה ומילא את פיה בטעם חמוץ, מראה הכריך
עורר בה בחילה כה עזה שהיא נאלצה לעצום את עיניה ולנשום
באיטיות כדי שלא תקיא על השולחן.
"למה את לא עונה? למה כתבת כאן הוראות מפורטות איך מגיעים
ל'קפה הלל' בירושלים? תעני!" דבריו לוו בהטחת אגרוף על השולחן
והיא נרתעה לאחור, חשה בטיפת שתן מלחלחת את תחתוניה.
כשדיברה, קולה היה שקול ואיטי. המאמץ עלה לה בחריצים אדומים
ועמוקים בירכיה, שם נעצה ציפורניים בניסיון להתגבר על התשוקה
העזה שעלתה בה לנעוץ אותן בצווארו הסמוק על החוקר. "החברה שבה
אני עובדת, 'שרות ישיר - כוח אדם', תרשום את השם, בסדר? אז
החברה הזאת זכתה בחוזה גדול ועשתה מסיבה ב'קפה הלל' בירושלים.
גם חילקו תעודות הוקרה לעובדים. ואני ההה..." המילים סרבו
להמשיך ולצאת, היא רצתה שוב להקיא. עיניו של החוקר נותרו
נטועות בה. דינה בלעה את הגוש בגרונה והמשיכה, תולשת את המילים
בכוח מפיה. "אני לא ידעתי איפה המקום ורשמתי את ההוראות איך
להגיע לשם. זה היה לפני שבוע. שכחתי לזרוק את הפתק."
"למה בערבית?"
דינה הביטה אל סנטרו. "כי אני ערבייה."
הוא לא הגיב. רק כשיצא בלי להגיד מילה נוספת, הציצה בשעונה.
המטוס המריא לפני עשר דקות.
עכשיו הבחילה טלטלה את כל גופה. היא רצה אל הדלת, ניערה את
הידית מספר פעמים, עד שהבינה שהיא נעולה. הניחה יד על פיה
והביטה מסביב. ליד השולחן היה סל ניירות והיא התכופפה מעליו
והקיאה. המיץ הכתים את הסל והרצפה ואחריו נפלטו שאריות מארוחת
הערב של היום הקודם. אחר כך כבר לא יצא כלום, אבל רפלקס ההקאה
כיווץ שוב ושוב את גרונה. לבסוף צנחה באפיסת כוחות על הכיסא.
נתזי קיא כתומים התפזרו בחדר וגלשו דרך חריצי הסל על הרצפה.
היא נתקפה גועל וגם סיפוק, שהעלה גיחוך על פניה. ייקח להם כמה
שעות לקרצף הכל, לבהמות האלה; הם יתיזו כאן מטהר-אוויר ולא
יצליחו להיפטר מהריח. הם יגידו שהערבים מסריחים, אבל הפעם תהיה
להם סיבה טובה להגיד את זה. ברגע זה הם בטח מתקשרים לחברה
לברר. אולי כוכי תענה להם, אולי יעקב בעצמו, כי בצהרים כוכי
יוצאת להפסקת אוכל, ולפעמים לוקח לה שעה לחזור.
שנאה וזעם בעבעו בבטנה והיא מיהרה את הסל והקיאה מיץ-מרה
לתוכו. עכשיו חשה בפרפורים זעירים בבטן והניחה יד על כרסה
בעייפות, מניחה לאצבעותיה לחוש בתנועות הקלילות.

הדלת נפתחה. החוקר נכנס, אוחז בידו בדרכון הכחול ונעצר כמעט
מייד בהבעת סלידה. "גברת שיהאב," העוויה ונשיפה, "את יכולה
לקחת את הדרכון שלך. בעלך מחכה לך."
היא התרוממה על רגליה.
"למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לבדוק את זה? הורדתי את ההוראות
מהאינטרנט, תנסה פעם.  בגלל זה אנחנו פה כבר שעות?"
הוא נשען על הדלת הפתוחה ובהה בה ובחדר בגועל. "יאללה, תסתלקי
כבר מכאן, יא..."
"יא מה? נו? תגיד. תגיד כבר." היא שנאה את העורף הכבד, את
העיניים האפורות, את השיער הקצוץ שחשף התקרחות מתקדמת, את
התנועה הבטוחה שבה נשען על הדלת. "למה אתה לא אומר? למה? למה?
למה?" משהו נמתח בתוכה ופקע, מקפיץ אותה על רגליה, "למה נעלת
אותי כאן?"
היא התנשמה מול פניו וקולה עלה לצריחה "כמו חיה. כמו פושעת. זה
מה שאתם מחפשים?" היא התקדמה במהירות לעבר הדלת והדפה אותו,
"יאללה, יאללה, בן לאאאאאאאאאדן" צעקה ורצה אל האולם מנופפת
בידיה. פיו של איש הביטחון נפער ועד שהתעשת ומיהר אחריה, נמלטו
כמה מן הנוסעים, נוטשים אחריהם עגלות עמוסות במזוודות. "בן
לאדן חי חי וקיים" זימרה ורצה בזיגזגים בין המזוודות שהתפזרו,
"יאללה, הנה בן לאדן בא..."

איך רצה שם וצרחה. כל קריאה לחלל שחררה קצה אחד של חוט שלפת את
גופה, ניערה את התקרה הכבדה שמחצה אותה תחתיה, פתחה לרווחה את
קנה הנשימה...
היא התכווצה ושאדי הביט בה בתהייה, מעמיס את המזוודות על
העגלה. אשה במדים כחולים וצעיף משי ירקרק עמדה בפתח ודינה
הרימה את ראשה, קולטת רק חלק מדבריה "...אתם ודאי מבינים
שאצלנו בטחון הנוסעים הוא מעל הכל. בעוד שמונה שעות יש טיסה
נוספת. אתם מוזמנים לעלות עליה. תודה שאתם טסים אל-על!"
שאדי הנהן לעברה בנימוס וכמעט דרס אותה בגלגלי העגלה אותה דחף
אל מחוץ לחדר.
"בואי נלך להפקיד את המזוודות, ואז נאכל משהו." קולו היה
צרוד.
דינה הרימה אליו את עיניה. "אני חייבת לשירותים. תכף אני
מתפוצצת."
"מתפוצצת, אה?"
"די, בוא נלך."
"אז בן לאדן חי וקיים, מה?"
"שמעת אותי?"
"היה מישהו שלא שמע? אפשר לחשוב שהמואזין קפץ לביקור. בואי יא
מג'נונה, תשטפי את עצמך בשירותים. אחר כך נאכל משהו. בדיוטי
פרי נקנה לך  גרביונים חדשים. אלה התפרקו לגמרי."
"הם חזקים רק בכאילו," רגליה החלו רועדות פתאום והיא נאחזה
בשאדי כדי לא לקרוס.
"בכאילו," חזר שאדי ואצבעותיו תפסו את הדרכונים הכחולים שכמעט
נפלו, "רק בכאילו."












המון תודות לחברים הנפלאים של פורום שולחן עגול על סבלנות אין
קץ וכנות ללא פשרות.
http://10887.hydepark.co.il

תודה מיוחדת לחגית אורון, אורי חרובי וירון ליאור על שקראו,
העירו והאירו את עיני. אין כמוכם.










loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הסיבה העיקרית
לגירושין היא
נישואין


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/05 12:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרה רשף

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה