מרגישה את החיים דרך גוף רדום, כל מה שקורה מסביב מטושטש ולא
יציב, הקרקע רועדת ונדמה כאילו הכל ייתפורר לפני שייהפך מוצק.
המציאות לא מוחשית, כל מה שנמצא נראה כמו צללים - רק תגע בהם
והם נעלמים.
מה שמרגיש גוף רקוב שראשו מלופף בחבל מטונף, מתחתיו בעין אחת
ניצוץ עז של האור- המסדרון למוות, בשנייה אפלה כהה.
מקנאת באהבה שלא באה לבקרה, כי אינה ראוייה לה.
אהבה - מין בועה, אומנם דקיקה אבל לא יכולה להכנס לתוכה, נוגעת
והיא מתפוצצת.
לאחר כמה זמן שוב נוצרת בועה ושוב ברגע שנוגעת- מתפוצצת, מעגל
הצער.
אהבה חומרית, עולם לא, אושר לא.
אין אושר רק עם עושר, זה מה שהם ניסו.
הביאו לה מתנות, ויתרו על חום של קירבה.
לא ידעו שההחלטות הם קטלניות.
כשנוגעים, זה חום שטחי- לא חום של אהבה, רק חום מחמם, בלי
רגש.
אין ביטחון ללא אהבה, האהבה היא מרכיב עיקרי בביטחון, ואי אפשר
לזייף זאת במשך זמן רב ולכן גם אי אפשר למשוך אהבה ללא
ביטחון.
הצעקות תוקעות מסמרים בכל הגוף, מאיצים את הנשימה ומאיטים את
המחשבה והופכים אותה לגמרי.
הם מוציאות את הבועה מטווח הראייה.
היא כה עדינה, כמו ציפור שעפה בשדה ציידים, סיכוי מועט לשרוד.
לפעמים מחליטה להוריד את השיריון הכבד אבל ריק. וזה נראה לה כה
פשוט כשעוטפת אותה הרגשת הקלילות של התקווה.
סוף סוף להיות.
אבל השריון נעול בידיעה, וידיעה לא נעלמת.
אפשר לשטוף אותה ולהתחיל מחדש?
אם קיים בחיים מושג "שטיפת מוח" שימחוק הכל, ותהיה התחלה חדשה
כמו שצריך הפעם, הם צריכים לדעת- והיא להאמין.
הסיאמיים לא נותנים- הפחד והשקט אוחזים בחוזקה ידיים. כשדבק
מחבר ביניהם.
כמו שאתה צריך לרוץ ובהמשך לקפוץ מעל משוכה ומפחד להתנגש בקיר
שסמוך אלייה. |