להולכים כצאן לטבח, מחזור 2001.

"תפוח אדמה?"
"צ'ק."
"עגבניות?"
"צ'ק."
"קורנפלור?"
"צ'ק."
"נקניק?"
"צ'ק."
"שוקולד?"
"צ'ק... מה? השתגעת? שוקולד?"
"אבל מנשה, דיברנו על זה, אני אומר ואתה שם."
"אני יודע... אבל שוקולד? ונקניק? זה לא מתערבב טוב, בטח לא עם
פסטה ומים מינרלים, וכל שאר הדברים שהוספנו קודם."
"אוי, מנשה-מנשה-מנשה. תרגע, המתכון כולו נמצא אצלי בראש, אז
סמוך עליי, טוב?"
"ומה בדיוק כולל המתכון המופלא הזה?"
"לשים בסיר כל מה שמוצאים, ולערבב על אש גדולה. עכשיו אפשר
להמשיך?"
"אתה בטוח שזה המתכון?"
"מאה אחוז. זה נקרא תבשיל אירי מודרני, ומקורו באירלנד. הוא
הומצא בתקופת הרעב הגדול, כשהיה מחסור חמור בתפוחי אדמה,
והכינו תבשילים כאלה בשביל..."
"טוב, טוב, תחסוך לי את כל ההסבר. לנו יש תפוחי אדמה, אז למה
הוספנו אותם לתבשיל?"
"בגלל זה קוראים לזה תבשיל אירי מ-ו-ד-ר-נ-י. הבנת את זה,
מנשה?"
"הבנתי, הבנתי. גם כן אתה."
"יפה. שנמשיך?"
"בסדר."
"גבינת קוטג'?"
"צ'ק."
"מלח?"
"צ'ק."
"מיץ אשכוליות?"
"צ'ק."
"קפה, אבל רק כפית."
"מה? השתגעת לגמרי."
"אוי מנשה, לא שוב! אתה פשוט לא מבין."
"אני לא מבין?!"
"הוא שאמרתי."
"מה בדיוק אני לא מבין?"
"אתה כנראה לא מבין, שאנחנו נטושים בלב ים, ואני עושה את כל
המאמצים כדי שאנו נשרוד!"
"מה? מה שאני מבין זה, שליאכטה נגמר הדלק מאתיים קילומטר
מהחוף!"
"אני לא מבין איך זה סותר את מה שאמרתי, מנשה."
"אנחנו עמדנו להתקשר למשמר החופים, לפני שהחלטת שמכשיר הקשר
צורך יותר מדי אנרגיה וניפצת אותו בפטיש!"
"אוי, מנשה-מנשה-מנשה..."
"ובכלל לא היינו מגיעים למצב הזה אם לא היית זורק את מיכל הדלק
הרזרבי מהסיפון, בטענה שהוא משקל עודף!"
מנשה, מנשה, מנשה..."
"ועכשיו אתה זורק מלאי שלם של אוכל טרי שיכול להספיק לשבועות!
ולמה בכלל אתה..."
"תשמע, מנשה, אתה מתחיל להרגיז אותי, אתה עוד תחטוף אצלי
תלונה."
"זה עובר כל גבול! איפה שמעון, זאת גם הסירה שלו, אולי כדאי
שהוא יהיה אחראי פה..."
"כן, אה... מנשה, רציתי בדיוק לומר לך משהו בקשר לזה. שמעון
היה בוגד, אני... נאלצתי לזרוק אותו למים."
"מה?! השתגעת?! הוא הרי לא יודע לשחות!"
"אני מבין את צערך, מנשה, אבל זה היה חייב להעשות."
"אתה קוקו לגמרי... אני לא מאמין..."
"אל תצעק עליי! אדוני, אני דואג לבטחוננו, לקיומנו! אנחנו
מוקפים - למים יש ארבעה אוקיינוסים ולנו רק סירה אחת! ככה אתה
מודה לי?"
"אריק, אני רוצה להבין מי לעזאזל עשה אותך אחראי?!"
"הו, מנשה. מנשה התמים. מנשה שלי. הרי זה אתה בעצמך. ברגע
שנעצרנו נכנסת לפניקה והתחלת לצעוק שיצילו אותך ושאתה לא רוצה
למות, נכון? ובכן, אני רק עשיתי את מה שצריך היה לעשות."
"אהה... טוב, אריק, זה מוגזם לגמרי..."
"אני לא סיימתי! והעובדה שאתה מפקפק בי מובילה אותי למסקנה אחת
בלבד - גם אתה, בוגד. כמו שמעון לפניך. ולבוגדים, אתה יודע, יש
רק עתיד אחד."
"בוגד? אני? אבל אריק, זאת סירה!"
"שתוק! בוגד!"
"אריק, מה זה? מאיפה השגת את זה?"
"ישנן החלטות שמחייבות כוח מנהיגותי. אתה מבין את זה, מנשה?"
מה... כן... לא... למה לעזאזל אתה בכלל קורא לי מנשה? קוראים
לי ישראל!"
"היה שלום, מנשק'ה!"
"אריק, לא!"

בום.

"מנשה, מנשה... מה אני אומר לך. חבל שלא תגיע לחוף מבטחים, אבל
אין ברירה. כוח הוא דבר מסוכן מאוד. כוח מוחלט משחית. מזל, מזל
שאני בסביבה לדאוג שזה לא יקרה."