אני אפילו לא יודעת למה כל הדמעות האלה כואבות לי,
ואני אפילו לא יודעת למה המחנק הזה בגרון עכשיו...
אני רק מרגישה את הדם זורם לאט, לאט - נוטף ממני לרצפה,
ממלא את השלולית מתחתי שגדלה מרגע לרגע.
אני יושבת עכשיו כולי נכתמת בדם, שעדין לא מפסיק לרדת.
והכאב הזה טוב לי, אני אוהבת אותו
כי אני יודעת שבקרוב הוא יגמר.
אני יודעת שבקרוב ינזלו טיפות אחרונות כמו מבקבוק שנגמרו בו
המים.
ואני לא אסבול יותר...
ולמה אתם בטח שואלים?!
למה לחתוך? חחח תרתי משמע.
ושוב התשובה שלי כבר ברורה-
בגללם!!!
בגלל הכאב הזה של לראות אותם כל לילה
לחשוב עליהם כל יום,
והכי נורא, לדעת שהם לא יעזבו אותי לעולם.
ותחשבו לראות את האנשים שאתם הכי שונאים
כל שניה בראש שלכם,
ותחשבו לשמוע אותם מכאיבים לכם, צוחקים עליכם, וצועקים עליכם.
ותחשבו להיכנע להם כל לילה מחדש.
להיכנע לרצונות שלהם בכל פעם כשגבר מתקרב.
תחשבו לפחד להגיד לא.
פשוט לא תוכלו להוציא את המילה הזאת יותר.
והכי נורא, אתם תרצו את זה.
אתם תרצו הכל רק כדי לשכוח אותם, תרצו לקבל את מה שכואב לכם רק
כדי לשכוח את הכאב הכי גדול.

ויחד עם הדם מצטרפות עכשיו הדמעות.
והדם נהיה נוזלי יותר, מלוח יותר וסמיך פחות משניה לשניה.
ושוב אני סובלת,
ולמה אני משלמת על החטא שלהם?!
איך גם בזה אני אשמה?!
וזה לא נגמר...
ואני רוצה כבר להרגיש את הסחרחורת הזאת,
אני רוצה להיות לא מסוגלת יותר לשלוט בעצמי-
כדי שמישהו אחר יבוא ויקח אותי מכאן והם סוף סוף יעזבו אותי
בשקט...
ועכשיו, כשאני מרגישה הכי חלשה, הם ישר מגיעים.
הם יודעים בדיוק מתי לתפוס אותי, בלי שאוכל להגן על עצמי.
והם נוגעים בי, ותופסים אותי ושולטים בכל חלק בגופי.
ולי, לי אין יכולת להגיד לא, גם אם אני רוצה הוא לא יוצא!
והם שוב מנצחים, כמו בכל יום, כמו בכל לילה,
הם שוב שולטים עלי- בדיוק כמו שאני "אוהבת"...