ישנה ילדה.
ילדה קטנה, גדולה - זה לא משנה לסיפור שלנו, כי בסופו של דבר
כל הילדים נשארים ילדים ורק מבחוץ הם מתארכים, מתחדדים, נפרשים
לאט לאט עד שהם בטוחים שהם כבר גדולים; אבל בעצם, מבפנים הם
עדיין ילדים.
הילדה שלנו אוהבת לשחק משחקים.
היא אוהבת לשחק עם החיים במחבואים. לפעמים הילדה מתחבאת והחיים
מחפשים אותה. החיים יודעים לשחק מחבואים היטב, הם חדי ראייה
ומבחינים בקלות במסתתרים מפניהם.
אך הילדה לא תמיד רוצה להימצא ואז היא מסתתרת כל כך טוב שאפילו
החיים אינם מוצאים אותה.
כי אי אפשר למצוא את מי שלא רוצה להימצא.
לפעמים היא מחפשת את החיים.
החיים אוהבים להסתתר במקומות מיוחדים. פעם התחבאו החיים בתוך
ראשה - אך היא חיפשה אותם בכלל בעיניים של האנשים מסביבה.
פעם התחבאו החיים בתוך ליבה - אך היא חיפשה בלבו של מישהו
אחר.
החיים אוהבים להתחבא בתוכה.
לפעמים היא מוצאת אותם במהרה, אך לפעמים, הם מתחבאים כל כך טוב
שלוקח לה ימים, חודשים ואפילו שנים למצוא אותם.
בסוף היא תמיד מוצאת.  
אז היא הולכת לשחק בתופסת עם ילד אחד שפעם משך לה בצמות.
היא רצה אחריו והוא חומק ממנה ורץ לכיוון השני. זה מתסכל את
הילדה לרוץ אחריו כל הזמן, כי להרגיש שמישהו קרוב אליך ממש ואז
לראותו מתרחק - זה לא נעים.
במיוחד אם זה מישהו כמוהו שפעם משך לה בצמות ואז הסמיק.
וגם היא הסמיקה.
בסוף היא מגיעה אליו ונוגעת בו. לרגע אחד הם עומדים, מתנשמים
בכבדות, מביטים האחד בשני בחיוך וברגע הבא - כבר תורה  של
הילדה לברוח.
קשה לו לרדוף אחריה. היא כל כך לא צפויה.
לרגע היא פה וממש באותה השנייה היא כבר שם. פה ושם, שם ופה
ובשום מקום במדויק.
זה מאוד מתסכל לא להבין לאן היא הולכת כל הזמן ומתי תחזור. אבל
הילד כבר רגיל. הוא משחק איתה משחקים כבר הרבה זמן. וכעבור כמה
רגעים הוא כבר תופס אותה.
הילדה אוהבת שהוא תופס אותה. היא אוהבת לעמוד מולו לרגע קט,
בדיוק לפני שיחליפו תפקידים ולהביט אל תוך עיניו הנוצצות.
וכשהם מסתכלים האחד על השני, הם מבינים בדיוק אחרי מה הם
רודפים ולשם מה.
לפעמים, הילדה אוהבת לשחק עם עצמה לבד. היא שרה לעצמה ורוקדת,
עוצמת את עיניה ומרחפת בחלל העולם בצעדי מחול ענוגים, רכים,
צבעוניים.
היא מאוד אוהבת לרקוד ולשיר.
זה עושה אותה מאושרת.  
הרבה אנשים עוצרים אז להביט בה. כי ילדה שמשחקת כך עם האוויר
שמסביבה אינו מחזה שכיח.
חלק מהאנשים, אלה שזוכרים עדיין שהם בעצם ילדים - מוכנים
להישבע שראו סביבה צבעים ברוח.
חלק אחר של האנשים, אלה ששכחו כבר - לא מבין למה היא רוקדת
ושרה לבד בעיניים עצומות. אולי הם קצת מקנאים, כי גם הם רוצים
לראות צבעים ולשחק שוב עם הרוח.
לפעמים החיים באים לשחק איתה במשחק שלה.
לפעמים גם הילד שמשך לה פעם בצמה מצטרף ואז היא הכי מאושרת.

לילדה שלנו, לא מוצמד מספר סתמי כדי לציין את גילה בשנים,
את מספר אחיה,
את מנת משכלה,
ואת כמות הילדים שכבר משכו לה בצמה.
הילדה שלנו לא אוהבת מספרים ובטח שלא מספרים סתמיים שלא אומרים
כלום.
לילדה שלנו אין מקבץ אותיות מקרי שיציין את שמה, את שם הוריה,
את עיר הולדתה ואת התואר האקדמי שיש או אין לה.
דבר מהדברים האלה אינו חשוב לה, או לחיים, או לילד שהסמיק
כשמשך לה בצמות.
הדבר הכי חשוב לה, הוא המשחק. לשחק לבד, לשחק עם הילד, לשחק עם
החיים... פשוט לשחק.
כי זה שם המשחק.
וזה מה שעושה אותה מאושרת.