נפגשנו בראשית ההר,
שטיפסתי עליו שנה שלמה ופגשתי אותך בפיסגתה.
ישבנו ודיברנו.
חייכנו, התחברנו.
קמנו ללכת ואז החלקת.
ניסיתי לתפוס את ידך.
רציתי לצעוק "אל תיפול! תחזיק חזק!"
אבל לא הצלחתי.
לא הייתי מסוגל לדבר.
תפסתי את היד שלך.
משכתי, וכשהבנתי שלא אצליח להציל אותך,
כמעט שחשבתי ליפול איתך.
ואז החלטתי שלא.
עזבתי אותך.
נפלת.
ראיתי אותך נופל מלמעלה.
בכיתי איתך.
ידעתי שעכשיו איבדתי אותך.
ידעתי שתצטרך לטפס את כל הדרך לבדך.
לקפוץ כדי לעזור?
עשיתי את זה כבר פעם אחת.
אני מסוגל עוד פעם?
לא. פשוט לא.  

אני אוהב אותך ומצטער.
אבל אתה תטפס לבד.
אם תצליח.
הלוואי שתצליח.
ואני?
אני אשב פה מתחת לצלו של העץ הזה,
ואחכה.

אחכה לך.