אתה עומד מולי.
אני מסתכל בעיניים הקטנות שלך.
ובהסתכלות הרגעית הזו, כאב חד חותך את הדממה.
כאב אדיר שאתה לא שומע.
אבל רואה אם הסתכלת בעיניים שלי שלא מסתירות דבר.

כאב.
כאב שגורם לי לרצות לרצוח אותך.
כשהיום עמדת מולי והחזקתי בידי סכין,
חתכתי את האוויר ודמיינתי איך לאט לאט אני חותך את הגוף שלך
בסכין.
ואתה חי.
מנסה לצרוח ולא יכול.
"אני רק רוצה להתעלל בך," אמרתי.
"לראות אותך סובל ואז לטפל בך כמו שאף אחד אחר לא טיפל."
אני בוחן את ההבעות שלך.
את העיניים הקטנות נפתחות לרווחה.
את הבעת ההלם.
את הפחד.
את הבלבול והחוסר הבנה.
אני רוצה להכאיב לך פיזית כמו שאתה מכאיב לי נפשית.
אפשר להגיד שאהרוג אותך ברכות.
רכות נפלאה שגם אתה תהנה מהכאב.
אותה הנאה כמו שאתה נהנה לפגוע בי

הדם.
הדם שאני אגע בו וארגיש כאילו הוא הדם שלי.
אבל הוא לא.
ואתה לא.

לא.
פשוט לא.