"דברי איתי," הוא מבקש
"תקשיבי לי," הוא מתחנן
ואני, בשלי...

הוא נרגע, הוא שקט, אני חושבת לעצמי. אולי הכל בסדר...
עובדת על עצמי, משקרת שהכל טוב, שהכל היה ויהיה טוב...

"תעזרי לי, תעזרי לעצמך," הוא חוזר ואומר.
"תקשיבי למה שיש לי להגיד לך," הוא צועק.
ואני, בשלי...

בשלב כלשהו הצעקות נחלשו, ההתחננויות נפסקו והדיבורים פסקו.
מפעם לפעם היה שב ומנסה את מזלו, אך אני איתנה, מתעלמת ממנו.
עם הזמן התחלתי להרגיש קרה וחיוורת מבפנים, אך מבחוץ נראיתי
מאושרת ושמחה.
אז צעקתי לעזרה, צעקתי צעקה גדולה, קיוויתי שהוא ישמע, יבוא,
שנוכל לדבר. והוא ניסה, ולא הצליח. התקשורת נפסקה, נוצרה חומת
בטון ביני לבינו.

ניסיתי לצעוק
אך הצעקה דממה.
נפלתי
נותרתי כך על הריצפה.
אנשים מצאו, מצאו ילדה
לא ילדה
מצאו גוף ללא נשמה.
והלב מנסה לצעוק צעקה אחרונה
"אם רק היית מקשיבה".