[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. ו. בספורד
/
אהבת אמת

כששי נולדה היתה לה אחות תאומה-זהה שקראו לה שלי. שלי נולדה
ראשונה ושי נולדה אחרי שלוש דקות. אבל היו סיבוכים בלידה ושלי
מתה כעבור שעתיים, כך שלא יצא לשי להכיר אותה בכלל. אמא ואבא
שלה גם לא סיפרו לה על שלי, עד שיום אחד, כמה ימים אחרי יום
ההולדת השמיני שלה, היא מצאה תעודת פטירה מבית החולים. אז
ההורים שלה ישבו אתה וסיפרו לה על שלי, על איך שהייתה לה אחות
אבל היא מתה.

שי לא ידעה איך לעכל את זה. כולם תמיד סיפרו שיש קשר מיוחד
בין תאומים, במיוחד תאומים זהים, ושלפעמים זה כאילו הם מחוברים
בנפש. אז זה אומר שחסר לה חלק מהנפש? שהיא לא שלמה? שי מאוד
פחדה מזה וניסתה לתחקר את ההורים שלה לגבי שלי, אבל הם לא ממש
הכירו אותה. כל מה שיכלו לספר לה, זה שהיא הייתה לוחמנית ובעטה
ברופא המיילד בפנים ברגע שנולדה.

שי ניסתה לדמיין לא פעם איך שלי היתה נראית היום, אם היא היתה
חיה כמובן. היא נראתה כמוה, זה בטוח, אולי עם שיער קצר כזה
ועיניים פראיות וממזריות. היא בטח גם לבשה הרבה ג'ינסים
וטי-שרטים, כששי היתה יותר עדינה ואהבה שמלות וחצאיות. היא
התחילה להתגעגע לקשר המיוחד הזה שלא היה לה אף פעם ולחצה על
ההורים שלה שיתקשרו למי שצריך כדי להשיג לה עוד אח או אחות
קטנים. הם צחקו ואמרו שהעניין בדיון ושהבקשה שלה תישקל בכובד
ראש.

יום אחד היא חזרה בדמעות מבית הספר. מוטי, הבריון מהשכבה
מעליה, הלך איתה מכות היום. הוא פוצץ אותה במכות, בלי סיבה ממש
וזה לא היה פייר כי היא לא עשתה לו כלום, סתם אמרה לו שהוא
גורילה מגודל ושעיר, סתם. היא בכתה בחדר שלה והתפללה שלא
יתקשרו להורים שלה. בטח יפיצו את זה בכל בית ספר וכולם יידעו
איזו חלשלושה היא. "אם שלי הייתה כאן", היא חשבה בעצב. "היא
היתה מפוצצת את האמ-אמא שלו במכות". היא ניסתה לדמיין את שלי
באה למחרת לבית הספר ומרביצה לו מול כולם, כי הוא העיז להרים
יד על אחותה הקטנה.

שי הסתפרה באותו יום ובאה למחרת לבית הספר והרביצה למוטי מכות
מול כל השכבה. כשהמנהלת שאלה אותה למה, היא אמרה שהיא לא עשתה
את זה, אלא שלי, אחותה התאומה. המנהלת זימנה את ההורים שלה
לשיחה והם ניסו להסביר למנהלת שהילדה לא התכוונה, שהיא הרגע
גילתה שיש לה אחות תאומה שמתה בלידה ושהיא כנראה מנסה לפצות על
האובדן. המנהלת החליטה לא להשעות אותה, אבל שלחו אותה
לפסיכולוג.

שי טענה בתוקף שהיא לא ממציאה דברים וששלי באמת חזרה אליה
בלילה ואמרה שהיא התגעגעה אליה מאוד. היא גם הבטיחה לשמור עליה
מעכשיו ולתמיד, ולהיות שם בשבילה. הפסיכולוג אמר להורים שלה
שהילדה כנראה מרגישה מחסור בתשומת לב ואהבה, ולכן היא ממציאה
דמות שתספק לה את זה. ההורים שלה התחילו לפנק אותה יותר, לקנות
לה מתנות, לשאול אותה כל הזמן מה שלומה ואיך היה בבית הספר
ולהתייחס אליה יותר. בהתחלה שי אהבה את היחס, אבל אח"כ זה כבר
התחיל לעצבן והיא אפילו אמרה לשלי על הקטע הזה.

"טוב, מה את מצפה", שלי אמרה באדישות. "מבוגרים אף פעם לא
מבינים בקטעים האלה. הם הפסיקו להאמין בדברים לא אפשריים
ממזמן, אז הם לא יכולים לראות דברים מוזרים, רק הגיוניים".
כששי סיפרה לאמא שלה מה שלי אמרה, אמא שלה התרגזה וצעקה עליה.

"שלי מתה- תפסיקי לדבר עליה כאילו שהיא פה!" כששי המשיכה
להתעקש ששלי חיה, אמא שלה סטרה לה ושי ברחה לחדר שלה ולשלי.

"היא מקנאת", שלי אמרה בבוז.
"מה זאת אומרת?" שי שאלה בבלבול.
"מה, זה לא ברור?" שלי שאלה בגלגול עיניים. "אני באתי אלייך
חזרתי בשבילך ולא בשבילה, והיא לא יכולה לסבול את זה". שי לא
הייתה בטוחה שהדמעות שראתה בעיניים של אמא שלה היו מקנאה, אבל
היא החליטה להתחשב ברגשות שלה ולא דיברה אתה על שלי יותר.

שי ושלי רק התקרבו יותר ויותר- הן נהיו החברות הכי טובות.
בזמן שכל בית ספר התחיל להתרחק ממנה בגלל ההתנהגות המוזרה שלה,
לשלי לא היה אכפת והיא קיבלה אותה כמו שהיא. להפך, היא עודדה
את שי לעמוד על שלה ולא לתת לאף אחד לדרוך עליה יותר. הן היו
נשארות ערות כל הלילה ומדברות עד הבוקר- שי על בנים ואופנה
ושלי על כדורסל ומכוניות.

"תארי לך שהם יזדיינו ויהיה לנו אח קטן," שלי אמרה לילה אחד,
בבוטות שגרמו לשי קצת אי נוחות. "נוכל לקרוא לו 'שלישי' כי הוא
בא שלישי אחרי 'שלי' ו-'שי', מגניב נכון?" שי הסכימה, אבל כבר
לא הרגישה צורך באח קטן, ובכלל לא רצתה שלשלי יהיו עוד אחים
קטנים מלבדה. היא אהבה שזה רק שתיהן.

שי אהבה את שלי אהבת אמת והן היו עושות הכל ביחד, וההורים
שלהן והפסיכולוג היו אובדי עצות. שי היתה שמחה, מאושרת ממש,
אבל היא התחילה להרגיש ששלי לא הייתה כ"כ מאושרת.

"אני עשיתי משהו לא בסדר?" שי שאלה בחשש, בזמן ששיחקו פוקר
בחדר.
"לא", שלי נאנחה והביטה בחלון במבט עצוב, כאילו שמשהו בחוץ
מושך אותה אליו. "אני פשוט... קצת מתגעגעת לאיפה שהייתי לפני
שחזרתי".
"לגן עדן?" שי שאלה בפליאה, היא לא חשבה על זה בכלל עד עכשיו.

"כן", שלי אמרה בחיוך נזכר, לפני שהרצינה. "זה לא שאני לא
אוהבת אותך", היא הרגיעה אותה בחצי חיבוק. "פשוט נתקעתי כאן
בכדור-הארץ יותר מדי זמן, זה שוחק אותי".
"למה את לא חוזרת לשם? בגללי?" שי שאלה, והתחילה להרגיש רגשות
אשמה.
"כן, אבל זה לא פשוט לחזור לשם," שלי הסבירה לה בשקט.
"כשנולדנו נקשרנו בגורל, בנפש, קשר שהחזיר אותי לפה כשהיית
צריכה אותי. עכשיו הקשר התהדק ואני לא חושבת שאני יכולה לפרום
אותו בכלל. נראה לי שאפילו אם הייתי רוצה לעזוב אותך, מה שאני
לא רוצה לעשות, לא הייתי יכולה. כל עוד את פה, אני חייבת
להישאר".
"אני מצטערת", שי אמרה והרגישה דמעה זולגת לה על הלחי. כאב לה
הכאב של אחותה הגדולה- להישאר בעולם לנצח כרוח רפאים, עד ששי
תמות. עד שהיא תמות...

שי הביטה באחותה הגדולה במבט מעריץ ומלא אהבה. שלי הקריבה את
החיים שאחרי שלה למענה ולא התלוננה אפילו פעם אחת. שי קמה
בהחלטיות ולפתה את ידה של שלי. שלי הביטה בה בתמיהה, עד
שהבינה, דרך הקשר המיוחד שלהם, מה היא עמדה לעשות. היא חייכה
ובכתה אף היא מרוב אהבה ושתיהן החזיקו ידיים חזק, עמדו על אדן
החלון, עצמו את העיניים וקפצו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
טוב קצת קשה
להתחמק מזה


גרפומן הסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/12/04 16:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה