אני ניגשת לכוננית הגדולה ועליה מונחים בשתי ערמות 153 הדיסקים
של עמית. אני מעבירה אצבע במורד ערמה אחת, ולבסוף שולפת מתוכה
דיסק. החדש של  U2 הוא הראשון ללכת. אני מרימה אותו עד מעל
לראש ומשליכה את הדיסק בכוח על הרצפה. אריזת הפלסטיק מתנפצת
לאלפי רסיסים ובתוכם שוחה הדיסק החבול. אחרי U2 מרוסקים גם
אר.אי.אם, הביטלס וג'טרו טול ואחריהם 149 הדיסקים הנותרים.
בדרך החוצה מהחדר שלי ושל עמית אני חולפת על פני הארון המשותף
שלנו. אני פותחת את הדלת השמאלית, וכדרך אגב משליכה מתוך הארון
את כל חולצות הטריקו השחורות והכחולות שלו, וגם כמה מכנסיים.
אני רוקעת על הערימה בשתי רגליים, כמו ילדה סוררת שהוריה לא
הסכימו לקנות לה צעצוע. אני יוצאת חזרה למסדרון ומשאירה מאחורי
את חדר השינה ובו הסדינים הקרועים, המראה המנופצת, הדיסקים
המרוסקים והבגדים המקומטים.

בקצה המסדרון שוכן חדר המוסיקה של עמית. מאחורי דלת העץ הכבדה,
הסגורה כמעט תמיד, נמצאים כל התווים והכלים שלו. בדרך לחדר
המוסיקה אני חוצה במהירות את הדלת של חדר האמבטיה שבו כבר
קישקשתי עם ליפסטיק אדום על הקיר והמראות. הדלת שבקצה המסדרון
מקדמת את פני סגורה כתמיד ואני דוחפת אותה בלב פועם.
דבר ראשון מימין נמצאת השידה הגבוהה. על השידה תלוי תוף מרים
קטן, מעוטר בעבודת יד, שעמית הביא מקוויבק בשנה שעברה. התוף
הזה עף מהחלון במהירות, וכשהוא נוחת על המדרכה הוא משמיע קול
צלצול חרישי וכנוע. הבאים לארח לתוף הקוויבקי חברה הם זוג תופי
טם-טם, שעפים בכבדות מהחלון וניתקים זה מזה ברגע שהם פוגעים
במדרכה, כמו זוג אוהבים קרובים במיוחד שנמאס להם אחד מהשני.
ליד החלון ישנה ארונית קטנה ולבנה ובה ארבע מגירות. בתוך כל
אחת מאלה מסודרים בסדר מופתי תווים, רישומים ואנקדוטות
מתוחכמות על מוסיקה. אני מוציאה מגירה- מגירה ומרוקנת את תוכנן
על הרצפה באמצע החדר. אחר אני אוספת בידי כמה דפים עמוסים
בתווים כתובים ביד או מודפסים, וקורעת אותם לרצועות נייר עבות.
לערמת התווים המגובבת על הרצפה מצטרפים מאוחר יותר גם שאריות
של תוף אפריקאי אחד, מצופה פרוות כבש שחורה וזוג מצילות
מוזהבות שתלשתי ממערכת התופים. אני נעמדת, ידיים על המותניים,
ומביטה בכאוס שזרעתי בחדר.
אני יוצאת בצעדים איטיים, ומשאירה את הדלת הגדולה פתוחה. ליד
שולחן הזכוכית שבסלון אני כורעת על הברכיים.
ואז מגיעות הדמעות.

אחרי שעה עמית חוזר הביתה. אני לא מביטה עליו, אבל אני רואה
מזווית העין שהוא מביט לתוך המטבח ההרוס, עם הביצים והעגבניות
על הרצפה, והסכינים הנעוצים בחריצים שבין האריחים על הקיר. הוא
ממשיך לכיוון הסלון. "נעמה?" הוא קורא לחלל, עדיין אינו מבחין
בי. אני עונה לו בקול יבבה חרישי. "נעמה, את בסדר?"  אני כובשת
את פני בשתי כפות ידיים דואבות ומדממות ונותנת לדמעות לזרום.
הוא עובר את הספה, מתקרב אלי יותר ונעמד מעלי. "מה קרה כאן?"
הוא שואל, כאילו שהוא לא יודע. כשאני לא עונה הוא כמו קובע
בקול חרישי "היה לך עוד התקף זעם?" אני מהנהנת לאות 'כן' מתוך
כפות ידיי הרטובות. הוא יורד על ברכיו על השטיח האפור, ואז
מתכופף אלי וכורך את שתי הזרועות העדינות שלו מסביב לכתפי
בחיבוק אוהב. אני מרגישה גלי חום שעוברים אלי ממנו, ואל אפי
מגיע ריח הבושם העדין, הגברי שלו. אני מעבירה את לחיי על הלחי
המחוספסת והדוקרנית ונאנחת בהקלה.
מה שאני לא אעשה בשביל לקבל חיבוק.