אני יושבת, חושבת, מתגעגעת, וכועסת על הפחדנות שלקחה אותך
ממני, הפחדנות שלי שגרמה לי להגיד "לא" למה שהכי רציתי.
היינו בבית של עדי, בחדר שלה, ישבנו כולנו ראינו טלויזיה, אתה
ואני שכבנו אחד ליד השניה על המיטה, כאילו אין אף אחד סביבנו,
כאילו אנחנו היחידים בעולם כולו. הרגשתי בטוחה, נאהבת, אוהבת.
לאט לאט האנשים נעלמו מהחדר, כאילו במקרה היו חייבים ללכת, עד
האחרון שנעלם. התירוצים נעשו ברורים יותר ויותר וידעתי מה הם
עושים, קיללתי אותם על זה שהם הולכים ומשאירים אותנו לבד. אחרי
שנשארנו לבד הרגשתי שנלחצת, שניסית לאזור אומץ לשאול את מה שלא
רציתי שתשאל, בלב התפללתי שלא תשאל. בחיים שלי לא האמנתי
באלוהים, אבל באותו הרגע התפללתי אליו בכל ליבי, התפללתי שלא
תמצא את האומץ לשאול אותי; התקרבתי אלייך, מקווה שתהיה מרוכז
בזה במקום לאזור אומץ; התרכזתי בטלויזיה, אולי תראה כמה אני
שקועה ולא תשאל - עשיתי כל מה שחשבתי עליו באותו רגע כדי שלא
תשאל. זה לא עבד, שאלת.
ברגע שהוצאת את המילים מהפה הבנתי שאין לי בררה אלה להגיב,
חתכתי אותך באמצע, אמרתי "לא" לפני שסיימת בכלל לשאול, שאלתי
"למה לא נוכל להישאר כמו שאנחנו בלי לשנות כלום?"
הרגשתי אותך נפגע, והצטערתי שאני זאת שגרמה לך להרגיש ככה,
וכעסתי על עצמי שפחדתי להגיד לך את האמת, שאכפת לי ממך כמו שלא
היה אכפת לי מאף אחד אחר לפנייך ואחרייך, שאני לא מרגישה
מסוגלת לעבור לשלב הבא כי אני מפחדת מדי להיפגע, שהאנשים
שעומדים בחוץ ומחכים שנצא ונספר להם שאנחנו זוג מלחיצים אותי.
אבל אז לא יכולתי להגיד לך את כל זה, וגם היום אין לי את
האומץ. המשכתי להסתכל בטלויזיה, מנסה לשכוח מכל מה שקרה, לחשוב
רק על הדמויות מהסדרה המפגרת שבטלויזיה (אותה סידרה שאחרי זה
לא הצלחתי לחזור ולראות), ולא עלייך, ולא שפגעתי בך. עברו 10
דקות, והרגשתי שכל מה שאתה רוצה זה להעלם משם, אבל משום מה לא
עשית את זה, ואז גיא נכנס ונתן לך את התירוץ המושלם. לפני
שהבנתי מה קורה אמרת ביי ונעלמת.
נשארתי בחדר של עדי, מנסה לכבוש את הרגשות שלי לפני שמישהו
יכנס ויראה אותי פגועה, נעלבת, ומתביישת בפחד שגרם לי לפגוע
בבן אדם האחרון שרציתי לפגוע בו - בך. עדי נכנסה לפני שהצלחתי
להסתיר את הכל, היא קלטה מה קרה, היא ראתה אותי בחולשה הכי
גדולה שלי, בחולשה שמאז לא נתתי לעצמי להיכנס אליה - היא ראתה
כמה אהבתי אותך.
אף אחד לא הבין למה אמרתי לך לא, כולם כעסו על זה שפגעתי בך
ועל זה שפיספסתי מישהו כל כך מוצלח כמוך. לא הייתי צריכה אותם
בשביל להרגיש חרא עם עצמי, לא הייתי צריכה אותם כדי שיכעסו
עליי, עשיתי את העבודה הזאת טוב מאוד לבדי. כל החברים שלי, שכל
כך טרחו לנסות לחבר בנינו ולהיעלם ברגע המכריע, לא עצרו פעם
אחת לשאול אותי למה עשיתי מה שעשיתי, למה אמרתי את מה שאמרתי,
ולמה פגעתי בך כמו שפגעתי. רק עדי, שראתה אותי חלשה ופגועה
ניסתה להבין אותי - בין שהצליחה ובין שלא זה לא משנה לי, היא
ניסתה ויותר מזה לא הייתי צריכה.
לכל החברים אני לא חייבת הסבר או בקשת סליחה. לך אני חייבת,
ובגדול, למרות שמאז עברה שנה, למרות שיש לך חברה חדשה ואנחנו
נשארנו ידידים, אין לי שום אומץ לעשות את זה פנים מול פנים, כי
אני עדיין מרגישה אלייך משהו, כמה שאני מנסה להדחיק, להתעלם
ולהתגבר עלייך, אני עדיין מרגישה אלייך משהו!
המכתב הזה בא כדי להגיד מילה אחת שאני חייבת לך מזמן:
                                       סליחה