הייתה לו מכונית פג'ו לבנה, קצת מלוכלכת ומעוקמת בפגוש האחורי.
אני שיננתי כל פרט במכונית הזאת. כל נקודה שבה הצבע קצת התקלף,
כל קמט, כל חבורה. חקרתי אותה כמו שחקרתי את הפנים שלו כשהוא
עמד קרוב. כל קמט, כל צלקת, כל מילימטר של עור קיבל אצלי
משמעות מיוחדת.
אבל הכי מיוחד בשבילי היה גב כף היד שלו.
שנינו עמדנו על המעקה, פנים לרחוב, הבטנו בפג'ו הלבנה ודיברנו.
הוא סיפר לי בעצב על הצרות שלו וכל מה שאני רציתי לעשות הוא
להקשיב להן, למרות שהיו לי צרות משלי. פתאום הבחנתי שהוא בוכה.
לא מפל של דמעות ויבבות, אלא דמעה אחת שזלגה מהעין השחורה,
התגלגלה במורד הלחי וצנחה מעבר למעקה, אל הרחוב שמתחת. כל מה
שיכולתי לעשות באותו הרגע הוא לשלוח יד מהוססת ורועדת אל היד
שלו הנחה על המעקה, ללטף את גב היד החלק שתי לטיפות מרפרפות
וללחוש "יהיה בסדר".
בעצם כל אותו הרגע רציתי לכסות אותו בחיבוק, להרגיש את החזה
החם שלו כנגד חזי, ללטף את השיער השחור ולהבחין בכך שחולצת
הסאטן השחורה שלי כבר ספוגה בדמעותיו. רציתי לחבק.

הלילה נגמר די מהר, ופינה באצילות מקום לשעות המטושטשות של
לפנות בוקר. הדמעה כבר נמחתה מזמן מעל הלחי שלו ואני נותרתי
סתם עוד ילדה, עם חולצת סאטן שחורה וגב של כף יד.