גבריאל נעמד באגרופים קמוצים מול הדלת הנעולה. המפתח נח בכיסו
וכל שנותר לו לעשות היה לקחת את המפתח, להכניסו לחור המנעול
ולפתוח את הדלת. כ"כ פשוט וקל, אבל גבריאל פשוט לא היה מסוגל
לעשות את זה...
"לא משנה מה יקרה, הדלת השחורה היא מחוץ לתחום! לכל אחד מכם
יינתן מפתח, אך בשום פנים ואופן אל תעשו בו שימוש. לעולם!"
ההוראות היו ברורות וחד- משמעיות, גבריאל הפנה את גבו אל הדלת
השחורה ונכנס דרך אחת הדלתות הלבנות שהיו כולן פתוחות והובילו
לאיזור זה או אחר בגן עדן. גבריאל העביר כמה אצבעות בתלתליו
המוזהבים בעודו מדלג בקלילות מענן לענן. הוא הגיע למתחם
החיילים, רק אתמול הגיעו שלושה חדשים, היה מבצע בעזה. ניכר היה
שהם עוד לא הסתגלו למקום החדש, אלא רק שכבו על בטנם על כמה
עננים והביטו בעיניים דומעות על חבריהם החיים המבכים אותם.
- "הם ככה עוד מאתמול, כשנערכה ההלוויה הצבאית", הפטיר המלאך -
החייל התורן - בעגמומיות. גבריאל הביט לעברו בהבנה והמשיך את
סיורו.
הוא נכנס שוב ללובי הדלתות ויצא דרך מעבר הקשתות, הפעם לטירת
הנסיכות. זה היה המקום היפה ביותר בגן-עדן: ארמון עצום מעננים
שהכיל בתוכו את כל הנסיכות שאי פעם מתו: נסיכות מהאגדות (כאלה
שלא מתעוררות ע"י נשיקה של נסיך...), נסיכות מימי הביניים,
מהמאה ה- 20/30/40, מכל הארצות, הצבעים והזמנים... גבריאל
החטיף מבט במראה, הוא היה המלאך הכי יפה בגן- עדן והנסיכות ממש
העריצו אותו. הוא, מצידו, ניצל את המצב ונהג להשתעשע עם
הנסיכות... באותו יום הוא הרגיש שהוא זקוק לטיפולן באופן
מיוחד... כשסיים את ענייניו בארמון, פנה מחוייך למתחם
התינוקות. הוא נזכר שצריך למיין אותם לתינוקות- מלאכים יתומים
ולכאלה שגם הוריהם נמצאים בגן עדן ואליהם יחברו בקרוב. חלק
מהתינוקות החדשים אולי עלו לגן עדן עם קרובים שמפוזרים כרגע
במתחמים אחרים, ובכל אופן- חלקם אמורים לעבור עד סוף היום
למחלקת משפחות...
גבריאל לקח הפסקה קטנה ועלה לפיסגה של גן- עדן. שם הכל שקט ולא
רואים כלום חוץ מתכלת של שמיים. הוא עצם את עיניו ושקל שוב את
התכנית שהתגבשה במוחו כבר שנים. בסוף היום הזה (כלומר, כשיחשיך
צדו הדרומי של כדור הארץ, הרי בגן- עדן אין זמן...) הוא יפתח
את הדלת השחורה.
ולא, לא אכפת לו מה אלהים אמר. אלהים כבר בקושי משמיע את קולו,
אלא רק מתעסק בעניינים חשובים. הוא לא מקדיש יותר תשומת לב
למלאכים שלו. וגבריאל... הוא שונא לא לדעת.
בלב כבד אך נחרץ שב גבריאל ללובי הדלתות. הוא עצר לשיחה קצרה
עם אחד המלאכים ואז פנה למתחם האהוב עליו: מתחם בעלי חכמת
חיים. הם אמנם היו נדירים, אך תמיד היו מלאים בסיפורים על
מקרים שקרו להם. מדיי פעם גם היו סיורים מודרכים במתחם הזה, או
שהוא סתם שקק בילדים סקרנים וצמאים למעשי גבורה.
גבריאל הצטרף לאחד המעגלים שנוצרו סביב אדם שטייל ב-40 ארצות
ברחבי העולם וידע לדבר 17 שפות גבריאל המרותק נסחף לסיפורים על
ארצות רחוקות ואנשים משונים וזה העביר לו כמעט את כל היום.

לבסוף דאג לעניינים הטכניים (מיון התינוקות, סיווג משני של
המלאכים החדשים, איחוד משפחות ובדיקה שאין מסתננים לגן
עדן...)
חושך ירד על הצד הדרומי של כדור הארץ וגבריאל ידע שהגיע הזמן.
כבר שנים שהוא מתכנן לפתוח את הדלת, כבר שנים שהוא סקרן לדעת
מה מסתתר מאחוריה, מה אלהים מחביא מכולם.
הוא הלך ישירות ללובי הדלתות, עלה לקומה השביעית (למורשים
בלבד!) וניצב מול הדלת השחורה.
הוא לא מסוגל...
הוא לא רוצה...
הוא כן רוצה...
הוא חייב.
בתנועה חדה הוא הכניס את ידו לכיס, הוציא את המפתח והכניס אותו
לחור המנעול. המפתח הסתובב לבד והדלת נפתחה. גבריאל סונוור
לחלוטין. הוא עצם עיניים ועבר את טווח הסנוור, כעת ניצב מול
גרם מדרגות עגול.
הוא ירד בחששות בחשש כשלבסוף ניצב מול אגם שחור עצום. משמאל
עמד שלט ועליו נכתב:

אגם הכאב
כאן מתרכזים הכאבים,
הדמעות והעצב
של מלאכי גן- עדן.

כעת הבין גבריאל מדוע אף מלאך לא חש צער לאחר שבעת ימי האבל
שלו (על עצמו) בגן עדן. גבריאל, מהופנט, התיישב על גדת האגם
ומתח את כנפיו. הוא תהה מה פשר המשמעות של אגם הכאב, הסתכל
עליו עמוק יותר ויותר, שוקע במחשבות רחוקות...
הוא פירפר בכנפיו וליטף באצבעו את המים- כאב חד התפשט בכל
גופו, פילח אותו, גרם לו לצרוח מכאב, כאב שלא חש מרגע שהוא
זוכר את עצמו כמלאך... הכאב הפיזי לא השתווה ולו במעט לכאב
הנפשי שתקף אותו וגרם לו להרגיש כ"כ רוע, שינאה, כעס, עצב,
בדידות, חוסר אונים, קינאה, אובדן, אכזבה וכל רגש נוראי
קיים... הוא התפתל וצרח מכאב, מנער את אצבעו ממי האגם השחור,
עד שלבסוף התנקז כל הכאב לאצבעו ומשם טיפטף בחזרה לאגם.
גבריאל ההמום מיצמץ בעיניו וניסה לייצב את גופו. לאחר מספר
דקות של התעשתות הוא הבין מה למעשה עבר עליו והבחין כי כנפו
השמאלית שבורה. הוא ידע שזהו אות לבגידתו.
גבריאל נטל את המפתח, עלה במדרגות ונעל אחריו את הדלת, נושא
בליבו סוד של כאב, ובכנפו אות של בגידה.