שלום. מקווה שאני לא מפריע, פשוט עברתי בסביבה ולא יכולתי שלא
לקפוץ אליך לשיחה.
מי אני? אל תיתמם. אתה יודע בדיוק מי אני. אתה לא, מה? אני
ההוא שהחלפת. ההוא שהיא זרקה בשבילך. אתה יודע, "האפס",
"האקס", "החרא", או סתם "יואב".
מאוחר קצת? כן, אני יודע, מצטער. ככה זה סופי-שבוע כשאתה בצבא
- אתה חי את הרגע, כמו שאומרים. כל הזמן מחפש להעסיק את עצמך,
לפגוש כמה שיותר אנשים...
אז לפעמים צריך להקריב בשביל זה קצת שעות שינה.
אה, אבל הצבא עוד רחוק ממך, נכון? מצחיק, שאחרי שהיא יצאה עם
מישהו שמבוגר ממנה בשנתיים, היא יצאה עם מישהו שצעיר ממנה
בשנתיים. זה בסדר, אתה בטח מאוד בוגר לגילך. אני לא, כמו שאתה
רואה.
מה זה החיוך המאולץ הזה? אתה מפחד? ממני? אל תצחיק אותי. עליי
המציאו את המשפט "לא יכול לפגוע בזבוב". אולי אני ארביץ לך
מתישהו, אבל לא עכשיו, זה לא נראה לי מתאים.
איפה הנשק שלי? הגזמת, בחורי! בבית, מוחבא היטב, מאחורי שני
מנעולים. שטיפת המוח הצה"לית עובדת עליי טוב, כמו כל דבר אחר
בצבא.
אתה לא חושב שכדאי להציע לי להיכנס? בסופו של דבר, כמו שאתה
בטח כבר הבנת, אני לא מתכוון ללכת מפה כל-כך מהר. בית יפה יש
לך פה. גדול, מואר. לכם, הפיתוחניקים, אין בושה לבזבז חשמל,
אה? טוב, מה זה עקרוני, הרצליה פיתוח, הרצליה ב', כולכם גדלתם
עם כפית של זהב תקועה בתחת שלכם, לא? כן, גם אני לא חי רע, אבל
לפחות אני מרגיש בושה לזרוק כסף על שטויות. קח לדוגמה את הפסל
שהצבתם בחוץ, שחזור מדויק של הפסל "דוד". בשביל מה אתם צריכים
את החרא הזה, בלי להעליב?
אבל עזוב, לא באתי לתקוף אותך. בעצם, אולי כן. אני לא לגמרי
בטוח.
אם שתיתי? מה פתאום, אני אף-פעם לא שותה ונוהג. בעצם, אולי
בירה או שתיים לפני שעה, אבל אני עם בטן מלאה, אז זה לא משנה.
מצחיק... "בטן מלאה"... עזוב, נזכרתי במשהו.
נו? אתה מציע לי כבר לשבת? אתה מייבש אותי פה. אני אמנם אורח
לא-קרוא, אך גם באורחים כאלו יש לנהוג בכבוד. תראה את הבדואים,
איזה כבוד יש להם לאורחים! אתה יכול להיות הבנאדם הכי קטן, הכי
שנוא, אבל כשאתה מתארח אצל הבדואים, אתה פתאום מלך! ואילו אתה
- מייבש אותי כבר חמש דקות מחוץ לבית שלך. לא מלמדים אתכם
נימוסים בפיתוח, אה? סליחה, הרצליה ב'...

לא, תודה, אני לא צמא. שתיתי מספיק לפני שעה. מספיק להרבה
זמן.
שוב אתה נבהל, אה? מתי כבר תבין שלא באתי לכאן להרביץ לך?
להרביץ לך כבר הייתי יכול לפני רבע שעה, כשפתחת את הדלת. זה לא
מעשה מסובך מדי לביצוע - אתה פותח את הדלת, אני פותח לך את
האף. אולי שבוע הבא, נראה. אבל לא היום. לא, לא היום.
מה אני רוצה? מצחיק שאתה שואל את זה. אתה הרי יודע טוב מאוד מה
אני רוצה. את מיכל. נשבר לי, אתה מבין? נשבר. חצי שנה בלי
הזונה הזאת, ואני עדיין מתגעגע אליה. הי, אל תשחק לי את תפקיד
החבר המגונן עכשיו! אז קראתי לה "זונה", אפשר לחשוב. גם אמרתי
לה שהיא כוסית וגם שיבחתי את הביצועים שלה במיטה... לא כל מה
שאומרים -  מתכוונים.
איך היא במיטה, באמת? השתפרה? הוי, נו, אל תשחק לי אותה מופתע.
גם אותך יעניין לשאול את החבר הבא שלה על הביצועים. זאת דרך
לראות אם נחרטת בזיכרון של הגוף שלה, אם תרצה. אם השפעת על
המיניות שלה... אם השארת חותם. מה זאת אומרת "לא יהיה לה חבר
הבא"? מה, אתם מתחתנים? או שאתה פשוט מתכוון לרצוח אותה אחרי
שהיא תזרוק אותך כמו שהיא זרקה אותי?
לא, אני לא ציני, אני פשוט דואג לה. היא בכל זאת הייתה הראשונה
שלי, אתה יודע. ואני שלה, אני מאמין.
אתה יודע שפעם ראשונה שניסינו להזדיין, לא עמד לי? מצחיק, היא
בטח סיפרה לך את זה. אני יכול לדמיין אתכם יושבים מכורבלים אל
מול האח הבוער - אז מה אם אין לך אח? - וצוחקים על האין-אונות
הזמנית שלי. ממש מבדח, ממש. ועל זה שבפעם הראשונה שירדתי לה
היא פלטה את הפלוץ של החיים שלה היא סיפרה לך?
עזוב, לא הייתי צריך להגיד את זה. שיקרתי, כמובן. למיכל הייתה
שליטה מופלאה בתנועות המעיים שלה מאז ומתמיד. כשלא התחשק לה
להזדיין, היא פשוט הייתה בוראת לעצמה כאב בטן יש מאין - אני
שוכב ומחכה לה בחדר, והיא מחרבנת את הנשמה שלה בשירותים. והרי
אחר-כך כבר אי אפשר לשכב, כי כמה שרציתי אותה, המחשבה על זה
שלפני כמה דקות יצא מהאזור הכללי הזה...
אתה יודע מה מצחיק? לפני כמה שבועות, היה לי התקף עצירות שלא
איזה ארבעה ימים. כל בוקר בצבא הייתי פותח בתחינה נרגשת למעיים
שלי, שיאפשרו לי להגיע להקלה המיוחלת. סוף-שבוע, ברגע שהגעתי
הביתה - הכל יצא. ארבעה ימים של אוכל עתיר-פחמימות ועתיר
שומנים התפרצו בבת-אחת, וההרגשה שעטפה אותי דמתה בעיניי להרגשת
קודש של ממש. כאילו התרוקנתי מכל החטאים שלי, מכל העבר שלי,
והיני מוכן להתחיל בחיים חדשים. מצחיק, אני יודע.
קתרזיס-רקטלי, אם להשתמש בלועזית - ואגב, אני ממש שונא להשתמש
בלועזית. אבל אחר-כך, כשקמתי להוריד את המים, העפתי מבט אחרון
לאסלה לפני שהכל יורד לביוב. בכל זאת, ארבעה ימים בלי לחרבן זה
לא דבר שקורה כל יום. בעודי מסתכל בערבוביה הזאת של - מצטער על
התיאור - טישו וגושים צפים, נזכרתי פתאום במיכל. שאלה מאוד קשה
תקפה אותי פתאום, מה בעצם יצא לי מכל זה? כמו שאכלתי ונהניתי,
ואחר-כך הכל יצא דרך חור התחת, ככה גם הקשר שלי עם מיכל.
זיינתי, אהבתי, ושנה אחר-כך, כאילו כלום לא היה. אז כן, לא כל
מה שאתה אוכל יורד עם הצואה וחלק מהמרכיבים באוכל מועילים
לגוף, ואפשר לטעון את אותו הדבר על מערכת-היחסים. היא מבגרת
אותך, משנה אותך, וכל החרא הזה. אבל זה שטויות, ת'כלס. כי מה
נשאר לי ממיכל, בסופו של דבר, חוץ מכאב? כמו הכאב שאפף את הגוף
אפוס-הכוחות שלי אחרי החירבון. המוח אולי מודע לזה שמהאוכל
צמחה לגוף תועלת, אבל באותו הרגע - ובעצם, גם אחר-כך - לגוף
כבר לא אכפת. ל"לב" לא אכפת.
מעניין אותי. מעניין אותי איך היא גומרת כשאתה עושה אותה. היא
גונחת חרישית כמו שהיא הייתה איתי? או שאולי פתחת אותה?...
טוב, בטוח "פתחת" אותה. אולי עכשיו היא צועקת, נובחת, קורעת,
נושכת? לא, אני לא באמת מצפה שתענה לי על השאלה הזאת. בכל זאת,
"סודות המיטה", וזה.
יש דברים שמיכל יכולה לספר לך עליי שפשוט...
אתה יודע שכמעט התאבדתי בגללך?
מפליא אותך, נכון? שמישהו חשב על להתאבד בגללך? אם יש משהו
שמעלה את הביטחון העצמי של בנאדם, זה זה.
חבר אחד שלי בחטיבת הביניים, שהס מלהזכיר את שמו, עשה לעצמו
למטרה להתעלל באחד הילדים בכיתה שלנו. בחור גדול כזה... ושמן.
קראו לו מוטי. כל יום החבר הזה שלי היה בא למוטי ויורד עליו.
כל ירידה יותר קשה מהשנייה. הוא היה יורד עליו על זה שאין לו
חברים, על זה שהוא שמן, על זה שהוא מסריח. כל יום הוא היה מוצא
תכונה אחרת להיטפל אליה, והוא היה לוחץ עליה עד שהוא - מוטי,
זאת אומרת - היה מתפוצץ. בדרך-כלל זה נגמר בבכי, לפעמים
במכות.
יום אחד מוטי לא הגיע לכיתה. חשבנו שהוא חולה, לא ייחסנו לזה
חשיבות. היום שלמחרת הגיע ומוטי עדיין נעדר, אבל אף אחד לא לקח
את זה ברצינות. ובכל מקרה האווירה הייתה טובה יותר בלי הריבים
התמידיים בין החבר שלי למוטי - אז כולם הרגישו בסתר ליבם מעין
הקלה. עבר שבוע, עברו שבועיים, ואנשים כבר התחילו לדאוג.
המורים לא הסכימו להגיד לנו מה קורה איתו, והרגשנו כאילו
מסתירים מאתנו איזה סוד כמוס ונורא.
כעבור שבועות אחדים מוטי חזר, ולא הסכים בשום פנים ואופן לדבר
על למה הוא נעלם לכל-כך הרבה זמן. הזמן עבר, ואנחנו שכחנו מכל
העניין. אלא שלאחר כמה שנים, כשכבר היינו בתיכון, נפלט לאחת
האמהות שהייתה במועצת ההורים באותו הזמן שמוטי ניסה בזמנו
להתאבד, וששמו אותו תחת השגחה רפואית ונפשית בשבועות שלאחר-כך.
כשהשמועה הגיעה לאוזנו של החבר שלי - לא היה מאושר ממנו. הוא
קרן - כן, אני אומר לך, קרן! - מאושר על שהצליח לדחוף מישהו
לרצות להתאבד. זאת, כמובן, ראייה שטחית של הדברים מצידו, שהרי
ברור שהיו עוד גורמים שדחפו את מוטי לניסיון ההתאבדות הזה...
אבל גם אי אפשר להתעלם מזה שבוודאי היה לחבר שלי חלק בעניין.
ואני עד עכשיו שואל את עצמי לפעמים - מה עשה אותו כל-כך מאושר?
וכשאני חושב על זה עכשיו, אני פתאום מבין שהאושר של החבר שלי
נובע מאותו היצר האנושי שהוביל אותי לשאול אותך על הביצועים
במיטה של מיכל... הרצון להשאיר חותם... להשפיע בצורה מוחצת על
החיים של אדם שהוא לא אתה...

איך בלימודים? אה, נכון, "חופש גדול". מצחיק, כמה זמן לא חשבתי
על המושג הזה, "החופש הגדול". כשאני מסתכל אחורה היום - אפילו
בית הספר היה בשבילי "חופש גדול" לעומת הצבא. אבל לא נורא.
בית-ספר עבר, גם הצבא יעבור, אה? מסכן, ואתה עוד רוצה לדחות
בשנה את הגיוס שלך בשביל לסיים תואר ראשון. לא, אני לא מזלזל,
חס וחלילה. אבל בכל זאת, למה כבר לא להתגייס ולגמור עניין?
אה, נכון, שכחתי. אתה קפצת כיתה. בגלל זה הפרש הגילאים המטורף
בינך לבין מיכל.
מה זאת אומרת? בטח שזה מטורף! זה נראה לך הגיוני שמישהי בת 18
תצא עם מישהו בן 16??? טוב, ברור שזה ייראה לך הגיוני, יוצא לך
מכל העניין הזה זיון. והרי לזה כולנו חותרים, בסופו של דבר,
לא? לזיין?
מה זאת אומרת לספר לך מה קרה לי? יצאת מהמגננה והתחלת להתעניין
פתאום? תראה איזו השפעה יש למילה "התאבדות" על אנשים. אתה רק
אומר אותה, והאופי של מי שמולך יתהפך מאה-שמונים מעלות. אולי
אתה לא רואה את זה עכשיו, בעצם, זה בעיקר מתחיל בצבא. אבל יש
לך עוד זמן עד אז, אל תתן לזה להעסיק אותך.
אמרתי לך שכמעט התאבדתי בגללך, נכון? אני עדיין מופתע שלא
עשיתי אז שום דבר. הייתי כל-כך שבור אחרי שמיכל נפרדה ממני...
ואז כשגיליתי שאתם...
אתה יודע? בכלל לא חשדתי בך. הרי הייתי מסיע אותה אליך
כשנפגשתם עם החבר המשותף הזה שלכם... איך קראו לו? נדב? כן,
זהו. כשפגשתי אותך נראית לי הבנאדם הכי לא מזיק עלי-אדמות.
חנון קטן וממושקף, שנראה כאילו עדיין לא התחיל אפילו להתגלח.
בלי להעליב, כמובן. ואז, באבט"שים, כשהיא סיפרה לי שהיא יוצאת
איתך...
זה פשוט שבר אותי.
דמיינתי אותך, עם הידיים המטונפות שלך, עבר על הגוף שלה, מלטף
אותה... והיא נאנחת, מחייכת, מנשקת...
יש לך מושג מה זה לעשות שלוש שעות שמירה ביום, כל אחת באורך של
שלוש שעות, כשאתה לבד לחלוטין ועם מחסנית בהכנס, והמחשבה זה
שמישהו אחר עם חברה שלך רצה לי בראש בלי הפסק??? יש לך? אתה
יודע איך זה מרגיש לחיות עם הידיעה שהדבר היחיד שמפריד בינך
לבין המוות זה רק דריכה ונקירה? דריכה ונקירה! דריכה ונקירה,
ולסיים את הכל. כמה שזה נראה לי פשוט.
אולי בכל זאת תביא לי מים, יבש לי קצת בגרון.

ספרות עברית, אתה קורא? לא, לא רם אורן, אורי אדלמן ואלו. אני
מדבר איתך על ספרות יפה - "ספרות אמיתית". מאיר שלו, סמי
מיכאל, א.ב. יהושע...? לא, אה? טוב, או שזה יגיע, או שלא.
אנשים נוטים לפעמים לזלזל בסיפורת העברית. אולי זה בגלל שהם
קיבלו מנה גדושה מדי ממנה בתיכון... אני? לא, כאילו, יותר ממך,
אבל גם אני לא קורא יותר מדי. מה שכן, ממעט הספרים שקראתי,
שמתי לב למשהו שהציק לי - סופרים ישראליים לא מעריכים את עצמם
מספיק.
למה? כי לא היה ספר שקראתי של סופר ישראלי, שלא היה בו לפחות
איזה עשר אזכורים לספרים בלועזית, כאילו הסופר אומר - את כל מה
שאני אומר אמרו כבר לפניי, אז הנה רשימת הקריאה המומלצת שלי
בנושא המדובר. תיהנו!
זה הכי הרגיז אותי בספר אחד שקראתי לאחרונה... "על עצים
ואבנים" של אהרן מגד. הסופר הזה - מספר סיפורים שאין כדוגמתו.
ובכל זאת הוא דוחף כל כמה עמודים אזכור לספר, שכאילו אמר את מה
שהוא מנסה להגיד טוב יותר. מה קרה למקוריות? לחדשנות? למה כל
הזמן להיתקע בעבר, במה שאמרו לפניך?...
מה מצחיק אותי? סתם, הבנתי הרגע כמה אני צבוע. מדבר איתך על
מקוריות, על חדשנות... ואני? הולך ועושה ההיפך.
אתה יודע מאיפה בא אליי הרעיון לבוא ולדבר איתך??? מהספר של
מגד! מצחיק, לא? הספר כולו הוא שני מונולוגים ארוכים, מעין
"התוודויות" של זוג חברים-אויבים. אחרי שקראתי אותו, החלטתי
לבוא אלייך ולנסות לעשות את אותו הדבר. כמו אנשים שקוראים את
"החטא ועונשו" ואז מנסים להצליח איפה שרסקולניקוב נכשל.
לא, אל תדאג, אני לא מצפה ממך לווידוי או משהו. בכל מקרה אתה
לא מעניין אותי במיוחד, בלי להעליב. אבל משום-מה חשוב לי לבוא
דווקא אליך. דווקא בפניך "להתוודות".
אגב, שיקרתי לך מקודם.
נו, כשאמרתי לך על הפעם ההיא באבט"שים, שכמעט התאבדתי.
לא, לא. באמת חשבתי על זה. הייתי קרוב לזה יותר משנדמה לך.
יותר משנדמה היה לי, כשאני חושב על זה.
לא, שיקרתי לך בקשר לסיבה. כמובן שכאב לי בגלל מיכל, ובטח
שהיה לי קשה עם זה שמישהו אחר איתה. אבל מה שבאמת כאב - מה
שגרם לי לבעירה בלתי מוסברת ונשלטת בכל הגוף, זאת התחושה שנמצא
לי תחליף. ועוד כל-כך מהר - פחות מחודש! הקשר שלי עם מיכל היה
מסובך, בטח אחרי שהתגייסתי, וזה לא כל-כך הפליא אותי, בסופו של
דבר, שהיא נפרדה ממני.
היא סיפרה לך על...?
לא חשוב, לא חשוב.
אתה מבין, הקשר שלי עם מיכל היה, בשבילי, מעין אישור.
אישור למה? להרבה דברים, אבל הדבר החשוב ביותר - הוא היה
בשבילי אישור שאני קיים. שאני חשוב בחיים של מישהי. בחיים של
מישהו, בעצם. להיפך, דווקא הפרידה בגלל המרחק הייתה אמורה
לחזק אצלי את הביטחון. לפי ההיגיון הזה, לא? היא לא יכלה
בלעדיי, לא יכלה עם המרחק. המוצא היחיד שהיא מצאה - להיפרד.
כמובן שידעתי בליבי שזה זמני בלבד. שזה משהו שיעבור לה. היא
תחכים, ותבין שעדיף לה להיות איתי ולראות אותי מעט, מאשר לא
להיות איתי, ואז לא לראות אותי בכלל.
אבל אז אתה באת, ותוך פחות מחודש - פחות מחודש! - התחלתם לצאת.
"בטח תזדיינו תוך חודש" אמרתי לה והיא נורא נעלבה. אז אמרתי.
אחר-כך גם התקשרתי להתנצל. אני עדיין לא מבין על מה.
וככה ישבתי, כל השמירות הארוכות האלו ביישוב המזדיין הזה באמצע
גוש עציון, וחשבתי על כמה מהר אפשר להחליף אותי, ומה זה בעצם
אומר עליי. ואז גם התחיל באמת לחדור הכאב שבא עם ההבנה שאלי
מיכל כבר לא תחזור. ואני עם מחסנית בהכנס, ובעיני רוחי כבר
דמיינתי את עצמי נוקר, ואת הדם שיוצא לי מהראש, ואת מאית
השנייה אחר-כך שבה אקלוט מה עשיתי לעצמי, ואמות. וחייכתי
כשחשבתי על זה, כי זה נראה היה לי פיתרון כל-כך פשוט... כל-כך
קל.
פעם אחת אפילו דרכתי. כל-כך נבהלתי מעצמי, מהקלות שבה עשיתי את
זה, ששלפתי החוצה את המחסנית ופרקתי את הנשק. הגרון שלי
התייבש. התחלתי להזיע, והידיעה על כמה קרוב הייתי למות חלחלה
לתוכי, והצטמררתי.
נראה לי שזה היה הרגע שבו החלטתי לא להתאבד. אבל אלוהים כמה
שהייתי קרוב!

מיכל סיפרה לך על הבוקר ההוא... לפני שנפרדנו?
אל תיתמם, אני יודע שאתה יודע הכל עלינו. אבל על הבוקר ההוא...
היא סיפרה לך?
ישנתי אצלה. הידיים שלי היו מלאות בפצעי קור - טירונות חורף -
אז היא החליטה שזה מגעיל אותה ושהיא לא רוצה לעשות איתי
שום-דבר בגלל זה. גם לך היא עושה את השטויות האלו, הא? שכבתי
המון זמן במיטה שלה, ער. הייתה לנו שיחה קשה לפני זה, על זה
שהקשר שלנו לא עובד, או משהו בסגנון. היא הייתה כל-כך קרה
בשיחה... כל-כך לא עצמה. הרגשתי שאני כבר לא מכיר אותה, כמה
שזה יישמע לך מוזר. כאילו שהיא מישהי אחרת.
כשנרדמתי סוף-סוף, היה לי סיוט. אני לא זוכר על מה הוא היה. לך
תזכור חלומות שחלמת לפני חצי שנה! כשהתעוררתי, נחרדתי. גיליתי
שהתחתונים שלי - והמיטה שלה - מלאים בשתן.
השתנתי במיטה! היית מאמין לדבר כזה? בנאדם בן 19 שמשתין במיטה,
בגלל חלום רע?
והיא - היא הייתה כל-כך אדישה. "זה לא מפריע לך?" שאלתי אותה,
והיא ענתה בפשטות "לא." והעיניים שלה נראו כל-כך חסרות הבעה...
רציתי שהיא תצעק עליי, שהיא תתרגז, שזה יגעיל אותה. אבל היא
בשלה. היא כבר הבינה שהגוף שלי מבין את מה שלשכל שלי לקח חודש
להבין.
אני חושב שהרגע הזה, שבו קלטתי בעיניים שלה את המבט הרחוק
ההוא... הרגע הזה
היה הרגע הנורא בחיי.
קשה לי להאמין שהיא סיפרה על זה למישהו, אפילו לא לך. אני בטח
שלא סיפרתי.
מצחיק שבחרתי דווקא אותך לספר לו. זה בטח בגלל הספר ההוא של
מגד. באמת שאני חייב להפסיק לקרוא ספרות עברית, היא רק מתסכלת
אותי.

לשתות עוד משהו? עזוב, אני בכל-מקרה צריך ללכת לפגוש מישהו.
מאוחר? כן, אני יודע, לא נורא. כמו שאמרתי לך - ככה זה כשאתה
בצבא... חיים את הרגע.
מצטער שככה צצתי לך באמצע הלילה, מקווה שלא הרסתי לך תוכניות,
או משהו. תמסור למיכל ד"ש ממני, אה?
בעצם, אתה לא חייב לספר לה שהייתי אצלך. רק אם זה יתאים לך.
בכל זאת מערכת-יחסים שלך, לא שלי. כבר לא שלי, זאת אומרת.

יואב תירוש. 19.8.2005