אז נסענו בירידה התלולה של רחוב תפוז, נותנים לקולו של צימרמן
לשבור את השתיקה. מעמידים פנים של זוג זרים שלא מכירים אף אחד
משורת פנסי הרחוב המסודרים. כאילו משכיחים את הימים הארוכים
בהם היינו מטיילים - אני באופניים והוא ברולר בליידס, שקיבל
ליומולדת אחת עשרה מסבא שלו. גולשים במורד הרחוב, נותנים לאויר
המדברי לחדור ברווח שבין שרוולי החולצה לידיים הדקות. עולים
ויורדים שוב ושוב, עד שמחשיך, עד השעה בה הוא נושק על שפתיי
וממלמל לילה טוב של ילד מאוהב.

שולץ וגידי קנו בקבוק גדול של וודקה בערב שישי אחד. הם הדליקו
מדורה בשדה ליד הבית של ניר, מתעלמים מהגשם שמכבה להם בקביעות
את האש העלובה. ירדן ואבנר התנשקו צרפתית ומאז הם אומרים לכולם
שהם ביחד.
רותם התחילה להסתובב עם חבורת אנשים מפוקפקים שנותנים לה
להתמסטל איתם. היא סיפרה לי פעם שאחד מהם ניסה לגעת בה והפסיק
רק כשהיא צרחה ואיימה שתערב את אבא שלה. (כולם מפחדים מאבא של
רותם).
רפי רב עם אמא שלו, אז הוא לקח את האופנוע וברח מהבית. הוא נסע
לכיוון העיר, כשבדרך משאית גדולה חתכה אותו משמאל ומעכה אותו
לשוליים. אמא שלו שונאת את עצמה עכשיו.

איפה שהיה אז שער שממנו אין יציאה פתחו עכשיו את הכביש. בצומת
יש כיכר, שמכריחה להאט בסוף הירידה. לפני שבועיים נגמר לי
המלווה של הרשיון, ועכשיו מותר לי לסוע לבד. התקשרתי, למרות
שהוא ביקש ממני לא להתקשר, אמרתי לו לצאת. הגברתי את בוב
לווליום גבוה, לא החלפנו מילה. יורדים את אותה הירידה התלולה.
ככה, מעמידים פנים.

שאלתי אותו מה הוא הרגיש כשגידי התקשר אליו, באותו היום ההוא,
כשהודיעו שרפי מת. היינו אז בחדר שלי, הוא לימד אותי משחק
קלפים בהתלהבות כזאת, שהעיניים שלו נצצו. כשהוא דיבר אני לא
הקשבתי, ובסוף הוא שאל אם הבנתי את כל החוקים וכעס עליי כעס של
אהבה על שלא הקשבתי. הוא שתק לרגע, וגם אני שתקתי, עד שהתחיל
להתגלגל מצחוק, והתחלתי גם אני, ונישקתי לו את האף, ואז גידי
התקשר.
אני אף פעם לא שאלתי אותו איך הוא מרגיש. הראש שלי התחיל לכאוב
בצורה מפחידה, והדמעות שלי הציפו את כל האף היפה שלו, ונזלו על
הפנים שלו, מתערבבות עם דמעותיו, מטפטפות בקצב אחיד על הסדין
הכתום בחדר שלי. פתאום הרגשתי בחילה, אז רצתי להקיא, נועלת את
עצמי בשירותים. חיכיתי עד ששמעתי אותו יוצא ורק אז חזרתי לחדר,
קוברת את עצמי מתחת לשמיכה.
"כן אני זוכר את היום ההוא" הוא לחש בקול חנוק. "אני זוכר כל
שניה, מה הרגשתי, ומה חשבתי לעצמי שאולי את מרגישה. את יודעת,
אולי רק חשבתי שאני מבין". עצרתי את האוטו בצד, בוהה בהגה,
מנסה להתעלם מהמבט שהוא נועץ בי. "אני חושב שמאותו הרגע התחלתי
להבין למה כל-כך כואב לי לחיות. אני חושב שלך קרה בדיוק ההפך.
את הבנת למה שווה לך לחיות. למה את צריכה להעריך כל דקה שאת
פה, כי לכי תדעי. אולי מחר תתרסקי כמו רפי, או אולי יחליטו
לפוצץ את הקפה שאת הכי אוהבת לשבת בו. המחשבות האלה הטריפו
אותי, בלבלו אותי. הייתי צריך להפריד כל הזמן את המחשבות שלי,
ואת המחשבות שאני חושב שהן שלך. בגלל זה נסעתי, את מבינה? בגלל
זה חזרתי רק עכשיו".

"קניתי לך משהו. סוג של אבן אנרגיות, כתוב לי איפשהו איזה
אנרגיות בדיוק. היא נראתה לי מתאימה לך. את יודעת, חלמתי על
רפי לא מזמן. הכל היה כל-כך רגיל. דיברנו כאילו כלום. הוא לבש
את הבגדים הזרוקים שלו וצחק את הצחוק הפרוע שלו. הוא שתק
כשסיפרתי עלייך ובסוף אמר שהוא נורא מתגעגע אלייך. וזה נשמע לי
רגיל. מרוחק, אבל רגיל, את יודעת. כשהוא הסתובב ללכת שמתי לב
פתאום שיש לו שיער ארוך, שמגיע עד הברכיים. התפלאתי שלא שמתי
לב לפני כן. רציתי לשאול אותו ממתי הוא מאריך את השיער, ואיך
זה שהשיער שלו נראה כל-כך מטופח, אבל כשניסיתי לצעוק לא ייצא
לי קול, ורפי נעלם בפניה מרחוב אשל לרחוב אורן".

אני מניעה מחדש את האוטו, כמו מתעלמת מההשתפכות הרגעית הזאת
שלו. בכיכר שבנו למטה אני מסתובבת סיבוב שלם ועולה בחזרה. הוא
צוחק פתאום. "כמו שהיינו ילדים". אני עוד שותקת, נותנת לאריאל
קליינר לתרגם את המילים של דילן לעברית, לגרום לו להרגיש את
אהבתי.

כשהגשם בפנייך נושב
כל העולם על כתפייך יושב
אוכל לתת לך אז חיבוק אוהב
שתרגישי את אהבתי

כשצל הערב והכוכבים
אף אחד לא ייבש את פנייך הדומעים
אוכל לאחוז בך כך מליון שנים
שתרגישי את אהבתי

עדיין לא החלטת מה נכון
אני לא אפגע בך לעולם
ידעתי מהרגע הראשון
את לא כמו כולן

אלך רעב אלך רצוץ שבור
אזחל לאורך הרחוב העכור
אעשה כל מה שתרצי זה ברור
שתרגישי את אהבתי

הים פתוח סוערות סופות
מעל הכביש של החרטה
רוחות שינוי נושבות, דמעות טרופות
את לא מכירה אותי לעת עתה

אוכל לשמח אותך, אגשים לך חלומות
אין דבר שאני לא מוכן לעשות
אלך בשבילך עד סוף העולמות
שתרגישי את אהבתי.

[תרגישי את אהבתי - פרויקט הגומיה]
מילים: בוב דילן
תרגום לעברית: אריאל קליינר ופרויקט הגומיה
[במקור - Make you feel my love - בוב דילן]