"יש לה פטישים בראש", הם הסבירו לכל מי ששאל, "לא לא, זה לא
משהו מיוחד, אין לדאוג, תופעה נפוצה ובלתי מזיקה, היא לבד בחדר
מבחירה, ככה היא אוהבת". נו בטח, ואיך שלא תאהב אם כאשר היא
יוצאת מתחילות הצעקות, הרי הן אלה שגרמו לפטישים מלכתחילה.

"ורד בואי הנה מיד!"
מה אני, חייל במסדר? חשבה לה ורד תוך דידוי במורד המדרגות
בניסיון להגיע אל הסלון.
"באים אלינו אורחים הערב, אני רוצה שתתנהגי יפה, בלי סצינות
מיותרות, מובן?" אהה, אז האורחים שלכם באים ואני צריכה
לשתוק... איזה יופי, 17 שנה לא שתקתם ואתם מצפים ממני לשתוק
עכשיו, המחשבות הדהדו לה בראש כמו איזו אזעקה מקולקלת. בלי
להגיב ובלי להביט לאמה בעיניים היא הסתובבה ועלתה בחזרה
לחדרה.
"ורד? ורד! את שומעת אותי??? הפסיכולוג אמר לך לא להתעלם...
הוא אמר שאת מגבירה לעצמך את הפטישים..." היא כבר לא יכלה
לסבול יותר את הקול הצפצפני הזה, המתחסד, הצרחני במסווה. היא
נשכבה על המיטה, הדליקה את המערכת ועצמה את העיניים.

"אתה לא תנהל לי את החיים, אתה שומע?!"
"בהמה מכוערת, מי בכלל רוצה לנהל לך את החיים?! מי בכלל רוצה
להיות בחיים שלך?!"
-טריקת דלת-
ילדה מציצה מבעד מעקה המדרגות על המתרחש.

"היום אין ארוחת ערב! פשוט אין! נמאס לי מהפרזיטיות הזאת שלך,
עדינה תבשלי, עדינה תכבסי..."
"מי מביא לך פרנסה הביתה? לא מתאים לך, כואב לך, תצאי לעבוד
בעצמך ואל תשגעי לי את השכל!"
ילדה חוזרת הביתה משיעור בלט.
"ורד, לכי לחדר, עכשיו!"
"אבל, אבל... טוב לא משנה".

הטלוויזיה מחדר הסלון צועקת בקולי קולות, ורד ניגשת למטבח.
"מה רצית?"
"מה רציתי? את באמת שואלת מה רציתי? מופרעת שכמותך, איזה מין
בת גידלתי? שבוע שלם! שבוע שלם שאת לא בבית ספר! ואיכשהו אני
יודעת על זה אחרונה, תגידי לי את מפגרת?! את באמת רוצה לדפוק
לעצמך את כל הבגרויות?! לי כבר לא אכפת, רק אל תבואי אלי שאני
אממן לך השלמת בגרויות, כי לא תקבלי ממני כלום!"

בית העלמין ירקון, שעת אחרה"צ, נערה כבת 20 עומדת ליד מצבה,
סביבה עומדים אנשים רבים והיא קוראת כשדמעות בעינייה. "איכשהו
ראיתי את זה בא, הפטישים אמרו לי אמא, הם אמרו לי ואני שתקתי,
אני לא הקשבתי להם. ידעתי שמשהו לא בסדר ובכל זאת לא עשיתי שום
דבר. אתם השתקתם אותם, את ואבא, במיוחד אבא, הוא ידע שאני
יודעת, הוא ידע שאני אעמוד מהצד."

"הלו אמא? זאת ורד..."
"ורד מותק, אני לא יכולה כל כך לדבר עכשיו, הכל בסדר אצלך?"
"את לא תברחי לי באמצע ויכוח את שומעת?" קולות נשמעים ברקע.
"אמא את רוצה לדבר איתי אח"כ?"
"לא שמעת אותי?!" הקולות מתגברים...
"לא, זה בסדר, מותק, מה שחשוב, את באה הביתה שישי שבת?"
"כן, ברור".
"אז בסדר חמודה, לילה טוב".