אני לא יודעת מאיפה להתחיל... תמיד אומרים מההתחלה, אבל מאיפה
היא בעצם באמת התחילה?
כל מה שאני יודעת זה שלא משנה כמה כותבים על אהבה, ולא משנה
כמה סרטים רואים וכמה עצות בסטייל של פסיכולוגיה בגרוש שנותנים
לחברות בנושא, עד שלא נתפסים בזה אי אפשר באמת לדעת. אז רק
רציתי לספר על אחד שהוא כל כך חמוד והוא כל כך מתוק ואני רוצה
בשבילו רק טוב. בהתחלה חשבתי שאני רוצה אותו רק בגלל שאני רוצה
חבר או מישו פשוט להיות איתו כי הרגשתי ממש לבד, אז פשוט
התעלמתי מהרגשות האלו.
ומה אפשר להגיד? הם לא נעלמו... חחח כמה שאני בטוחה בזה.
הוא מציף לי את המחשבות בכל שעות השמש, ואפילו בחלומות הוא
איתי כל דקה, למרות שאני לא בטוחה שזה כל כך טוב.
כל פעם שאני חושבת עליו אני מחייכת ככה סתם מהמחשבה עליו, ויש
לי פרפרים בבטן, מין הרגשה כזאת כאילו משהו נצבט מבפנים. אני
לא מסוגלת להסתכל על אחרים. יש משפט שאומר שזה שיש לי חבר לא
אומר שאין לי עיניים, אבל פשוט האחרים לא מעניינים אותי כמוהו
ופתאום הוא היחידי בעולם. כשרע אני ישר חושבת עליו ונעשה טוב.
אבל הוא מביא לי רע, כי לא משנה כמה אני אוהבת אותו זה לא
יתקיים, אולי בגלל שהוא לא יודע, או שאולי זה בגלל שאני רואה
בעיניים שלו משהו שנעלם מזמן והיחסים בינינו התקררו. אבל לא
משנה כמה קר, על פני השטח ההרגשה החמימה הזאת עוד נשארה. אני
רוצה רק שיהיה לו טוב, הוא בן אדם מדהים, אני אוהבת אותו! חחח,
לא האמנתי שאני אגיד את המילים האלו ואני חושבת שהוא הראשון
שבאמת אני מרגישה כלפיו משהו, רק לא משנה כמה אני מרגישה אני
מפחדת לאבד אותו אפילו בתור ידיד אם אני אבוא ואדבר איתו, אבל
אני כל כך תקועה באמצע, כי כשאני מדברת איתו אני כל כך רוצה
לקפוץ עליו ולנשק אותו, לא משנה מה הפחדים. אני כל כך אוהבת
אותך שאין לך מושג!
רק חבל שבאמת אין לך מושג...