כשהיא ישבה שם, באותו היום, היא הרגישה שונה.
היא לא ידעה אם זה היה מבטו אשר עשה את הרגשתה שונה, אך היא רק
ידעה שהיא שונה.
אולי היא מתבגרת. אולי. סביר להניח, זאת בדיוק התקופה שמשהו
ישתנה אצלה.
היא שותקת ולא שמחה ועליזה כתמיד, היא משפילה מבטה מטה, בעוד
הם מסתכלים.
זה לא תמיד ככה, היא יודעת-
זה רק שהיא איתו והוא איתה והם ביחד והם עם כולם.
כי כשהם ביחד לא עם כולם אז היא לא מתנהגת ככה.
היא עדין קצת מתביישת והיא עדיין קצת לא עצמה. אבל יהיה טוב.
היא למדה לשכנע את עצמה שיהיה טוב, על כל מכשול להגיד פשוט
"יהיה טוב". וכלום לא טוב.
אנשים נהרגים סביבה, בעוד שהיא חייה בבועת אפטיות ונאיביות
מטורפת.
הכל זז, מהר מדי לטעמה,
והיא עומדת במרכז, אולי יותר נוטה לצד שמאל-
ומחפשת תשובות לשאלות הגדולות,
ואין קול ואין עונה.
ואין מי שיענה כל תשובות שהיא כל-כך צריכה.
היא מפחדת לעזוב ומפחדת להשאר, וכך נתקעה.
ושוב הוא מסתכל עליה. היא מחזירה לו חיוך קטן, כי הרי אין מה
לדאוג כי הם ביחד.
אבל היא מתעגעת לאהבה מטורפת, כזאת שגרמה לה לא לאכול שבוע.
כזאת שגרמה לה להתרגש לפני שהוא בא, ולבכות אחרי שהוא הלך,
לרצות רק עוד ממנו.
היא יודעת, שזאת אהבה שנבנת לאט לאט, צעד אחרי צעד כמו תינוק
שעושה את צעדיו הראשונים.
והיא רק חושבת על זה ונזכרת שהיא אוהבת אותו. הרי אוהבת זאת
מילת המפתח בעניין. אחרי הכל.
היא שונאת הגדרות, אז היא לא קוראת לעצמה ילדה, ולא קוראת
לעצמה אישה ופשוט לא קוראת לעצמה.
כי היא שונאת הגדרות ויש לה יותר מדי מהן בחיים שלה.
אבל היא אומרת שהיא לא שונאת.
כי היא לא. שונאת זאת מילה קיצונית מדי לטעמה.
היא רואה אנשים פורחים,
בעוד שהיא עוד הזרע הקטנטן שתורו לנבוט עוד לא הגיע.
היא בד"כ נמרצת, אבל היום, היום היא הושבתה.
היום היא כמו מריונטה,
כמו בובה על חוט.