לשונות של
מודעות עצמית
נושכת
מלחכות נדבכים בנפשי,
הנעזבת מרצון,
קורסת תחת אהבה
גדולה מכדי שתוכל אי פעם להכיל,
מאכלת עצמה מבפנים,
עור וגידים,
עד לשד
עצמות,
העיניים היבשות מתרוקנות לך,
כך,
כאילו מישהו שתה
את ההבעה,
צמות ההגיון
נפרמות מעצמן
ובמקומן עולות וצפות
שלוליות הפחד
ובהן תת הכרה נפרשת שוב.
הכוכבים נרקמים אחד-אחד
באדום
ומרחבי הזמן הולכים ונפערים,
מתרחקים והולכים,
עד אשר גם הפחד מתאדה ונספג
ברוח ליל מהולה
בטל הנשמה,
ואני חושבת כמה היננו
חסרי אונים אל מול ההיטלטלות הזו,
נסחבים קדימה,
מעוררי חמלה,
תלויים
בספק מכרסם
וחיים בכפיפה,
כבדים,
כבדים,
כבדים
ותועים בזמן
ואבודים במשמעות. |
