'שקט כאן' אומרת אליס 'ראי את הפרחים' היא אומרת כמו התכוונה
לומר משהו אחר והיא אינה אומרת ומתילדה אומרת לה שלא נאה להגיד
את זה ואת זה כשמתכוונים לומר משהו אחר.

העיניים של אליס מתרוצצות להן כה וכה והחיוך מנסה לרצות, בעל
נימוסים שכמותו, והוא נמתח בביישנות.

'המשוררים יבואו לכאן לראות את הפרחים' היא אומרת 'בשביל לראות
ציפורים הם ילכו למקום אחר' 'המשוררים ירחיקו עד האדמה הצחיחה'
אומרת לה מתילדה  'משוררים  סובלים כל החיים. הם זוכרים סבל של
עשרות שנים וכותבים על אכזבות'. ' גם השלג נרקב אצלם' היא
אומרת.

'העצב מגביה את האבנים'  אומרת אליס  'בקרוב יוותרו רק צללים'
היא מפטירה.

'שקט כאן' מתילדה אומרת 'ראי את הפרחים' היא אומרת כמו התכוונה
לומר ' לחתולים אין מקום בבית הקברות, מהיכן הגיע לכאן החתול
הזה? '.