כמעט שנה וחצי עברה מאז אותו אחר צהרים כשישבתי איתו על ספסל
אחד, על השביל להלכי רגל, שנה וחצי וכבר כמעט והתגברתי על זה
לגמרי, אבל איפה שהוא בפנים זה עדיין צורב. ישבנו שם, באנו
לדון בעתיד הקשר, כשהיה ברור, לו יותר מלי, שזהו ונגמר.
ואני לא זוכרת הכל, אבל אני עדיין יכולה לשחזר במדויק את אותו
המתח באוויר, את אותה תחושה שיש מילים שמוטב לא לומר אותן. אבל
אנחנו החלטנו שכן. אני לא זוכרת את תמליל השיחה אבל אני זוכרת
שניסיתי להראות כמה שפחות פגועה, שכמה שפחות אכפת לי, תמהיל
מסוכן של אמרות קיטשיות מסרטי נעורים סוג ג' אם ניסיון אבוד
מראש לשמור מעט על הכבוד העצמי שלי, הובילו לכמה דברים שאחר
כך הצטערתי שאמרתי.
אבל היום אני כבר לא זוכרת את המילים אני רק זוכרת את הרעש
הנורא, של שבירה, כמו דריכה על ענף שהתייבש. קנאק נוראי כזה.
ואז הכל נשפך ומעין מאמץ אחרון לשמור הכל בפנים, לשמור על פני
פוקר כשהכל בפנים מתמוטט כמו (איזו מטאפורה בנאלית) מגדל
קלפים. להגיד בסדר אני מבינה, כשהדבר האחרון שאני רוצה לעשות
זה להבין, אני לא רציתי בכלל לדעת, ולהבין הייתה משימה הרבה
יותר מדי קשה ומסובכת בשבילי.
העדפתי להתכרבל בתוך תוכי, כמו גולם ולחכות. לאסוף את כל
השברים והרסיסים לתוך שקית גדולה, ולהשאיר הכל שם. אחר כך גם
התחלתי לבנות את עצמי מחדש, זה היה קשה, במיוחד לבן אדם כמוני
ששונא להרכיב פאזלים, מה עוד שחלק מהחלקים היו חסרים. אז הייתי
צריכה לאלתר, להכניס חלקים שלא כל כך מתאימים. והמראה החיצוני
ככה נשמר, אבל אם היית מסתכל קרוב קרוב היית רואה שמשהו שם
במרקם, ככה קצת משובש. כמו רקמה של צלקת. קצת יותר דקה, קצת
יותר עדינה קצת יותר פגיעה.
כמעט שנה וחצי עברה וכדרך הטבע אני כבר לא פגועה כמו שהייתי,
פצעים מחלימים. זה נובע מתוקף הגדרתם. והיום אני אותו בן-אדם
בדיוק, רק קצת אחר. אפילו אהבתי קצת מאז, ואפילו חטפתי פה ושם
כמה שריטות ופצעים שטחיים. והתגברתי עליו כמעט לגמרי רק שאני
עדיין זוכרת כמעט במדויק את אותו היום שבו ישבנו ביחד על ספסל
אחד בשביל של ההלכי רגל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.