"אדון, אדון, בבקשה, אוכל, אדון, שלוש וחצי שנים אדון, אוכל
אדון, אוכל!", אמרה הצעירה בתחינה.
"אני מאוד מצטער גברת, אבל בפעם השלישית וחצי, אני אומר לך
שאין! הכל נגמר! תחזרי עוד שלושה ימים, במחצית היום אמור להגיע
המשלוח החדש. אם תתפסי מקום טוב בתור, אני מבטיח לך שתוכלי
לקבל אוכל בשבילך, בעלך, וכל הקופים הקטנים שאת קוראת להם
י-ל-ד-י-ם".
האשה פנתה לדרכה בחוסר חשק מוחלט. ניחא, חשב לעצמו, אם היא לא
אכלה שלוש שנים וחצי, עוד שלושה ימים וחצי לא יישנו דבר.
ובכלל, הסומלים האלו לא עניינו לו את הביצה השמאלית. מצידו הם
כולם יכולים למות מרעב. רק מלראות אותם כחושים, מלאי מחלות
וזבובים, יצא לו כל החשק לרקוד. הוא בכלל היה רקדן במקצועו.
הוא שנא לקרוא לריקוד "מקצוע". הוא העדיף לקטלג זאת כאומנות.
בכל אופן, הוא למד ריקוד במשך שלוש שנים וחצי בבית הספר למחול
"ריקרדו דומינגז" שבספרד, אחד מבתי הספר הטובים בעולם - מתוך
10,000 מועמדים הם מקבלים לשורותיהם 50 בלבד, שמתוכם נושרים עד
סוף הקורס כ-20 איש. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, וקיבל
ציון לשבח על היכולת לפסק את רגליו בזווית של 270 מעלות
צלזיוס.
הוא התחיל לעבוד בברודווי.
הוא התמכר לסמים.
הוא איבד את העבודה שלו.
הוא היה זרוק ברחובות, עד שבא אבא קופי וסידר לו עבודה כמסייע
הומניטרי בסומליה. גם כן סידור.
הוא היה הבן הלא חוקי של קופי ענאן, מזכ"ל האו"ם. הסיפור בקצרה
הוא שלפני 23 שנים, אבא קופי הרגיש חרמן ודפק איזו פליטה
בוסנית, שמאוחר יותר תקבל דירת חדר וחצי באירלנד כאות התנצלות
מקופי. מהדפיקה הזו נולד ג'רמי. אבל רצה הגורל, ואבא קופי
מטופל באישה ושלושה ילדים, ולכן היה חייב להסתיר את ג'רמי ואמו
הבוסנית. את שניהם השליך באיזו פינה באירלנד, ומאז הם לא שמעו
מקופי עוד.
אישה חביבה הייתה אמו של ג'רמי, לא עשתה הרבה רעש וניקתה היטב
את הבית. סופה היה למות מכלבת, לאחר שנשכה פודל.
וכך גדל לו ג'רמי להיות רקדן מוכשר, מכור לסמים. הוא ידע עד
כמה מר גורלו וכי עליו לעשות הכל כדי לשרוד. הוא שלח מכתב לאבא
קופי, שבינתיים הפך להיות מזכ"ל האו"ם, ודרש ממנו כסף, עבודה
בחו"ל והמון בחורות יפות על הדרך, או שהוא יוצא עם כל הסיפור
לעיתונות.
אבא קופי סידר לו עבודה בחו"ל. כמסייע הומניטרי בסומליה. וחוץ
מזה, כלום.
שלושה חודשים וחצי הוא כבר נמצא כאן, במדינה שכוחת האל הזו.
בחום, במדבר, בחול, בזבובים, במחלות. הוא רצה לעוף מכאן כמה
שיותר מהר. כל היום מתרוצצים אחריו ילדים קטנים ומבקשים אוכל,
כאילו היה קונדיטוריה על 2 רגלים. הו, כמה היה רוצה עכשיו איזה
קרואסון אפוי טוב-טוב עם קמצוץ של קינמון, הו מון-שרי...
הוא קם מכסאו, יותר נכון משרפרפו, ופנה להסתובב בחוסר מעש
מוחלט באוהל. הוא הסתובב והסתובב עד שנהיה מסובב. הוא נשכב על
הערסל שהביאה רוקסאן, המתנדבת מצ'כיה. הוא נשא מבט אל-על, אל
תקרת האוהל. בד קנבס ירוק ומעופש.
קנבס.
הוא לא היה מתנגד עכשיו לכמה גרמים של קנביס טוב...
"לא! לא! אסור לי! לא!" הוא כבר שלושה חודשים וחצי נקי לגמרי.
פשוט כי אין איפה להשיג את המרכיבים הדרושים להתרוממות רוח
שכזו. והאמת, שהוא הרגיש די טוב עם עצמו, נקי ומשוחרר.
הוא נשא עיניו שוב לתקרת האוהל. זבוב קטנטן התעופף לו בסבלנות
וזמזם לעצמו אמינם.
הוא חשב על הכל אבל לא על זה.
הוא ראה הכל אבל לא את זה.
הוא לא שיער בדעתו.
הוא רק הרגיש כאב חד ופתאומי בעכוזו.
הוא הסיט מבטו לאחור וראה את הגברת שלא אכלה שלוש שנים וחצי,
דוחפת לישבנו מוט ברזל חלוד.
שלושה וחצי מטר.