מליון קירות, הכל מתערבב,
אתה מתחיל להזיע, אתה טיפה מתבלבל.
מדי פעם סוטה מהדרך,
עושה עצירת ביניים.
מעביר שם ימים, לילות, שבועות,
חודשים של המתנה וציפיה לבאות.
ואז כשסוף סוף אתה מרגיש שזהו
אתה ממשיך את דרכך במבוך.
עם הכוחות החדשים שאספת,
החוויות, הרגעים, הזכרונות,
אתה טווה דרכך דרך הפיתולים,
פונה בצדדים.
לפעמים תוקף אותך רגש עז של תסכול,
ואתה לא יכול יותר ללכת.
אתה כועס, על הכל, על כולם,
מתעצבן, פרנואיד, היפראקטיב,
אתה זז בעצבנות אבל לא בכיוון מסויים,
לפעמים דווקא בכיוון ההפוך,
חושב שטעית ורוצה לחזור,
והסוף נראה רחוק מתמיד.
אבל אז פתאום משום מקום,
הדרך מתבהרת והערפל מתפוגג,
והמטרה ברורה ומוחשית,
ומרגע זה, הכל כבר הרבה יותר פשוט,
כל שעליך לעשות הוא רק לצעוד
בדרך שידועה לך מראש.