אמצע החורף, הוא היה על המזח,
הערפל היה כבד, זאת לא היתה הפעם הראשונה שהוא חשב להתאבד.
אבל הלילה, הוא הרגיש שזהו, אין עוד מטרה.
הסיבה לחייו הלכה ונעלמה.
והכל נראה פתאום כל-כך לא הגיוני,
כאילו היה כך מאז ומעולם,
והוא רצה לשים לזה קץ, זה נגמר בשבילו, נגמר.
הוא התקרב אל הקצה, היא היתה במוחו,
הוא חשב אותה, הרגיש אותה, מסומם מעצמו,
ואז פתאום - כלום. ריק.
הסרט שהיה בתוכו, הסרט של חייו, הפסיק פתאום לרוץ.
הוא התבונן סביבו, הוא עדיין על המזח.
מה קרה? הוא קפץ? הוא לא הבין.
אף אחד לא מבין, שלפני ההתאבדות הפיזית מגיע השלב שבו אתה מאבד
את עצמך. לא צריך לקפוץ בשביל זה...
הוא נשם עמוק, הריקנות נעמה לו. הוא הרגיש קל, חסר דאגות,
משוחרר מהעולם!
הוא היה מאושר. בפעם הראשונה בחייו הוא היה מאושר.
אז מה בעצם הוא היה צריך יותר מזה?
הוא הביט קדימה, ולקח עוד צעד.
זהו. הצעד ההוא. הוא לקח אותו.
צעד אחד שהפריד בין החיים למוות.
אני הייתי שם. הייתי שם כל הזמן. הסתכלתי מהצד.
הוא ידע שאני שם. הוא לא דיבר אלי, הוא לא היה צריך.
ידעתי שזה היה באשמתי.
הוא נגמר. באשמתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.