44. זה הגיל שלי, היום בדיוק. הסוף של ההתחלה, ההתחלה של הסוף,
האמצע של האמצע של האמצע. בכל פעם שספרת האחדות וספרת העשרות
של הגיל שלי נפגשות ומודיעות לי על כפולה של 11, אני יודע
שהגיע זמן לדו"ח מצב, לחשבון נפש. בפעם הקודמת שזה קרה, ב-33,
כבר הייתי מודע לאפשרות הסבירה שאולי אני עומד לבלות את החיים
שלי לבד. החששות התממשו. היום בגיל 44 אני יכול להגיד שקראתי
המון ספרים, שיש לי אוסף מוזיקה מגוון ושאין לי סיבה לחיות.
הבית חשוך עכשיו וריק מאדם. הדיכאון הקים פה מגורי קבע, והתחתן
עם היאוש. במקרר יש לי עוגה שקיבלתי בחינם מהסופר, כי תאריך
הלידה שלי שמור להם במחשב. לא מקום טוב לעוגה להגיע אליו.
כמוני גם העוגה הגיעה להתחלה של הסוף. אולי רק חתיכה אחת ממנה
תיאכל, והיתר יישאר במקרר וישחיר עד שאאלץ לזרוק אותו. השלט
משומן מהידיים שמתרוצצות כל היום בתוך עטיפות החטיפים הזולים.
אני מנמיך את הווליום שהשכנים לא ישמעו. על השולחן בסלון ניצב
בקבוק וויסקי זול וכוס. הנה הגיע החשמלאי, כמה הייתי רוצה
להתחלף איתו עכשיו.