מבוסס על תופעה מוחית אמיתית

אני זוכר שאבא שלי היה משחק איתי כדורסל, נורא אהבתי לשחק איתו
ולפעמים הוא היה נותן לי לנצח. אבא שלי היה פעם טכנאי מטוסים
בתעשייה האווירית, אחד הטובים. הוא נאלץ לעזוב את התפקיד בגלל
תאונה שעבר. פעם אחת כשהוא תיקן מנוע של מטוס, המנוע התחיל
לפעול וכרת לו את היד הימנית. אבא אמנם קיבל הרבה כסף אבל שום
דבר לא יכול לפצות על מה שאיבד. בעקבות מה שקרה התפתחה אצל אבא
שלי תופעה נדירה שקוראת לפעמים לאנשים קטועי איברים, המוח שלו
לא הכיר בזה שחסרה לו יד, הוא היה יכול לראות אותה, להרגיש
אותה, להזיז אותה, הוא פשוט היה בטוח שהיא שם. מבחינה נפשית
הוא הבין שחסרה לו יד אבל המוח שלו פשוט סירב לתת לו לראות את
זה. פעם בחנו אותו מומחים, ונתנו לו כוס. הם אמרו לו לקחת אותה
ביד ימין. הכוס כמובן נפלה על הריצפה אבל במוחו של אבא הוא
החזיק אותו, לכן צליל הניפוץ של הכוס יצר בו פרדוקס וגרם לו
לכאבים עזים ביד שאין לו.

המצב הבעייתי שהוא היה נמצא בו גרם גם לדרדור פסיכולוגי עד
שבסופו של דבר סירב להכיר בזה שהוא סובל מתסמין מוחי נדיר והחל
להאמין בכך שבאמת עדיין יש לו את יד ימין. אמא לא הייתה מסוגלת
להתמודד עם הבעיה של אבא, וגם לא אני, אז שנינו שיתפנו פעולה
עם האמונה שלו שיש לו עדיין יד. לא הזכרנו את היד שלו אף פעם
ואם הוא היה אומר עליה משהו היינו משתפים פעולה ומתחמקים
מהנושא. יום יום היה אבא מזמין אותי למשחק כדורסל ואני הייתי
נאלץ לסרב ולהמציא תירוץ. בסופו של דבר אמרתי לו שאני שונא
כדורסל ולא רוצה לשחק יותר בחיים. אבא לקח את זה קשה וניסה
לעודד אותי לשחק. ההפרעה אצלו הייתה ברמות אמיתיות לחלוטין,
כשגרד לו הראש, הוא היה יכול לגרד עם יד ימין ולהעביר את
הגירוי, הוא היה רוחץ את היד שאין לו לפני כל ארוחה וכשהיה קר
הוא היה מכניס גם אותה לכיס. פעם הוא רצה לקנות כפפות אבל אמא
התנגדה ואמרה שזה יקר מידי לדעתה.

אני סבלתי הרבה מהמצב של אבא שלי, הייתי בוכה הרבה ומדוכא,
הרגשתי כאב בגלל היד החסרה שלו. אחרי שלוש שנים של העמדת פנים
שיש לו יד, הרגשתי כאב בכל פעם שאדם ברחוב היה נותן בנו מבט
מוזר כשהיה רואה אותי ואת אמא משתפים פעולה עם ההפרעה של אבא.
כבר התרגלתי כל כך לשקר הזה שהוא היה הכי טבעי בעולם בשבילי.
פעם אחת אבא נכנס לחדר שלי עם פרצוף מודאג. "בשבילי, אני רוצה
שנלך לשחק כדורסל, תחזור לזה, זה חשוב, זה מזכיר לי את הילדות
שלך". אני הרגשתי שאני כבר מתמוטט מתחת לכל השיגעון הזה ודמעות
פרצו ממני החוצה. "אין לך יד! אתה לא מבין? אתה לא רואה? יש לך
רק יד אחת, אתה לא יכול לשחק כדורסל!". אבא התעצבן ומיד הכניס
לי סטירה עם יד ימין שלו. הלחי שלי שרפה, הסתכלתי אליו במבט
עצוב. אבא שלי לא האמין מה הוא עשה, "אני מצטער, לא הייתי צריך
לעשות את זה, אתה יודע שאני אוהב אותך נכון?". "נכון" אמרתי
לו. אבא התקרב וחיבק אותי חזק בשתי הידיים.