"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל
עמלו שיעמל תחת השמש. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.
וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום
וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח. כל
הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם
הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין
לראות ולא תמלא אזן משמוע. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא
שיעשה ואין כל חדש תחת השמש."
(קהלת א 2 - 9)


אומרים שלכתוב בגוף ראשון זה פאסה, אז אם כבר התחלתי, אני צריך
לכתוב את הסיפור הזה על מישהו אחר. גם לכתוב על גיבורים, לפי
מה שאומרים, זה כבר די נדוש, אז אני אכתוב על בן אדם שקשה לאמר
עליו גיבור. למען האמת קשה לראות בו דמות נותנת השראה כלשהי,
הוא יותר קרוב להיות מתבודד ומוזר מלהיות כל דמות ארספואטית
אופיינית. מסוג האנשים שכולם מודעים לקיום שלהם אבל לא מוצאים
סיבה לחשוב עליהם יותר מידי, אנשים שמכירים בפנים אבל לא בשם.
הסיפור הזה הוא על חבר טוב שלי, בעצם אני לא יודע עד כמה טוב,
אני אפילו לא יודע את השם הפרטי שלו. שולמן, זה השם שלו. אני
מכיר אותו עוד מילדות. שולמן היה מהילדים האלה שבמסיבות
יומולדת לוקחים את הפיתה עם החומוס ולא עם השוקולד. ובכלל, הוא
היה נוהג להופיע בכל אירוע, אבל בלי להפגין נוכחות, למען האמת
בלי לאמר מילה. רוב הזמן הוא היה מתבודד, ומכשגדל השיג לעצמו
צריף אפל להתבודד בו. הוא היה הולך בצורה מוזרה, התלבש באותם
בגדים מאז התיכון וענד משקפיים עבות. חוץ ממני אני לא חושב
שהוא הכיר עוד אף אחד מעבר לרמה של שלום-שלום. וגם אני, אם לא
הייתה לי הערצה מוזרה לאנשים מוזרים, אני לא חושב שהייתי שומר
איתו על קשר כלשהו. שולמן היה גאון, בכל תחום. הוא היה דוקטור
למתמטיקה ופיזיקה ובעל שליטה מדהימה בהיסטוריה וספרות. המוזרות
שלו התבטאה בזה שמטרת חייו הייתה לסתור תיאוריות בכל תחום. כל
אמירה שנתקל בה שולמן בחייו, הוא רק ניסה להוכיח ההיפך. הוא
התווכח עם כל דבר שאמרו לו והיה מקדיש את כל זמנו, להתבודדות
בצריף הרעוע שלו, וכתיבת אנטיתזה לכל תיאוריה מדעית שקיימת.
הוא הקדיש את חייו כדי לשלול כל דבר שנתקל בו, לבטל עובדות
ולנפץ מיתוסים. כל נוסחה מתמטית, כל תיאוריה פיזיקלית, הוא רק
עמל ושקד בצריף שלו כדי לסתור. והוא גם היה מצליח. שולמן פעמים
רבות זיעזע את עולם המדע באנטיתיזות שפירסם. זו הייתה האובססיה
שלו. לפעמים היה כותב אנטיתזה ואחריה אנטיתזה לאנטיתזה, וכך
היה ממשיך עד כדי לסתור את עצמו עשרות פעמים. שולמן שנא את כל
מה שאנשים אומרים.

80,000 בני אדם נהרגו מהפיצוץ האטומי בארה"ב. בדיוק כששקד
שולמן על אנטיתזה לתורת היחסות. תגובה של צפון קוריאה להפצצות
מטוסים אמריקאיים. אני ורעות בדיוק החזקנו ידיים והסתכלנו על
השקיעה. רעות האמינה בהכל חוץ מבהגיון, היא אהבה את מי ששיקר
לה ושיקרה למי שאהב אותה. כשהייתה מרגישה אשמה הייתה חותכת
לעצמה במזוכיזם חתכים עמוקים ביד. פעם שולמן כתב אנטיתזה
לאהבה, אבל אני החלטתי שכל עוד אני נהנה מזה לא אכפת לי אם זה
קיים או לא. רעות לא אוהבת את שולמן, היא אמרה לי פעם שהוא
מפחיד אותה. גם אותי הוא קצת מפחיד לפעמים. אחר כך לקחתי את
רעות הבייתה, ונכנסנו למיטה. אומרים שזה שגרתי לכתוב על אהבה.
בעוד המלחמה הגרעינית מתחממת, הצליח פיזיקאי רוסי להוכיח שאין
תקווה. התגובות בעולם היו נסערות, גל של יאוש ומירמור עבר בכל
המדינות, הרגשת חוסר אונים כלל עולמית. ברוסיה הייתה הפיכה
סובייטית והמדען הוצא להורג, רק התיאוריה שלו לא חדלה להתנוסס.
רוסיה חברה לצפון קוריאה ולמדינות ערב והחלה להפציץ את אירופה,
בלי לנסות לחדור או לכבוש, כי הרי אם אין תקווה בעולם אז אין
סיבה לקוות שהם יכולים לשלוט בסופו של דבר. 200,000 הרוגים
בצפון קוריאה מפצצה גרעינית של ארה"ב ועוד 300,000 הרוגים
ברוסיה. אני ורעות החזקנו ידיים והסתכלנו על הזריחה. העולם
נלחם, בלי לכבוש, רק בלהרוג. אני ורעות רק שכבנו כמו ארנבים
בלי להפסיק. שולמן שבדיוק סיים לכתוב אנטיתזה לתורת הקוואנטים
ולהוכיח שסיגריות מחזקות סיבולת לב ריאה, התפנה למשימתו החדשה,
לשלול את התיאוריה של המדען הרוסי. הוא שקע בעבודתו, הסתגר
בצריף שלו, ולא יצא משם. אני תמיד הייתי בא אליו ועוקב אחרי
דברים שהוכיח. הוא תמיד היה מספר לי על כל הבולשיט שצף בעולם,
שמה שאתה אוכל לא באמת משפיע על הגזרה שלך, שקווים מקבילים כן
יכולים להפגש ושגיבורים ציונים קטועי יד שנלחמו על המדינה לא
באמת אמרו משפטי גבורה לפני המוות- מקסימום קללה ברוסית. הוא
היה תמיד מספר לי כמה הוא שונא מיתוסים טפשיים, שכל מי שמת
גיבור וכל מה שטראגי הירואי, וכמה הוא שונא שכל מה שמספרים זה
זיוף אחד גדול. הוא היה מלא סתירות בתוך עצמו. פעם פגש באדם
מאמין, והציג בפניו אנטיתזה לאלוהים, מכשחזר אותו אדם בשאלה,
הוכיח לו שולמן שיש אלוהים. נראה היה ששולמן היה זקוק לסתירות
הפנימיות ולהוכחות הנגדיות כדי לקיים את עצמו, כדי לתת לעצמו
סיבה לחיות ולהתמודד עם כל מה שקשה בחיים. כשאמרתי לו את זה,
הוא הוכיח לי שאני טועה.

במשך המלחמה נהגתי לבקר הרבה את שולמן, מה שהרחיק אותי מאד
מרעות. אומרים שאהבות מתחלפות וחברים נשארים לנצח. רעות נפגעה
ובכתה, היא רצתה ללכת אבל לא נתתי לה. הפסקת אש זמנית הוכרזה
בעולם. רעות לא הבינה איך אני יכול להעדיף את המוזר מהביקתה על
חברה שלי, היא אמרה שהיא שונאת אותי. הלוואי שיכולתי להוכיח
אחרת. לא נתתי לה ללכת, הבטחתי לה שאני אהיה איתה יותר, אמרתי
לה שאני אוהב אותה. שיקרתי, זה מוכח ששיקרתי. חזרנו לשכב כמו
ארנבים. פצצת מימן על מערב אירופה ביקעה את השקט של הפסקת האש,
יותר ממיליון הרוגים ואסונות אקולוגיים כלל עולמיים. העולם החל
נחרב ושום תקווה לו הייתה בו. ברחובות שרר תוהו ובוהו, פשע,
אלימות, גניבות. כל שריד של מצפון נעלם. ואני ורעות שכבנו
מחובקים. פתאום קיבלתי טלפון נרגש משולמן. "עשיתי את זה" הוא
הכריז בשמחה, "סיימתי את האנטיתזה שלי". לבי החל פועם בחוזקה,
זה הדבר שהעולם זקוק לו, הוכחה שיש תקווה, אולי הישועה תגיע
מאדם סהרורי מצריף מבודד. קיבלתי מרץ לשכב עם רעות עד שהיא לא
יכלה יותר. בינתיים נמחקה איראן מהמפה. כשנרדמה יצאתי בזהירות
ונסעתי אל הצריף של שולמן. אומרים שסיפורים שמסתיימים במוות הם
צפויים. כשהגעתי הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי פנימה. הבית כולו
היה הפוך ושבור כאילו עבר בו טורנדו. נכנסתי לחדר העבודה
וראיתי שולמן יושב על כיסא ומכוון רובה ציד לראשו. על הרצפה
ערימות של דפים בבלאגן. "מה אתה עושה?!" צעקתי אליו, "יש
תקווה! אתה הוכחת את זה". שולמן הפנה את מבטו אליי ביאוש
מוחלט, "טעות חישוב" הוא אמר ולחץ על ההדק. הצד המזרחי של
ארה"ב נעלם מעל פני האדמה. הדם של שולמן ניתז עליי ועל כל
הדפים שהיו בחדר.
כל מה שקרה לי בתקופת המלחמה הוא האנטיתזה ששולמן לא הצליח
לכתוב, האנטיתזה לכל מה שאנשים אומרים. אין אלוהים, אין אהבה,
ולאכול את הקשה של הלחם לא מחזק את השיניים. גיבורים נופלים,
רעיונות נכחדים, מיתוסים מתנפצים, קווים מקבילים נפגשים
באינסוף. אם רק תאמין במשהו מספיק, תוכל לראות אותו מתפורר
לנגד עיניך. "הבל הבלים, הכל הבל". כך יהיה עד שיוכח אחרת.

רעות הכריחה אותי לבוא להלוויה של שולמן, אף פעם לא ראיתי אותה
בוכה כלכך הרבה. מספרים על שולמן שהוא היה אדם גדול.