כשאבא עזב את הבית הייתי בן חמש ומצצתי אצבע. לא מצצתי אצבע
בגלל שהייתי בן חמש אלא כי זה פשוט היה כיף. האצבע היוותה פשוט
תוספת קריטית לפה שלי בזמן שישנתי.
אז עם האצבע בפה והדובי ביד לא שמתי לב שמשהו קרה ויש לשים לב
אליו, אבא הלך ופתאום אני אל רואה אותו הרבה, אז כנראה זה חלק
מהחיים, והרי כשמשהו קורה בחיים צריך פשוט להניח לו לקרות, כי
זה מה שיש.
אבל לצערי תת המודע שלי כן שם לב לעניין, ואני מצאתי את עצמי
בכל לילה ניגש למיטתה של אמי ומנהל עם הגופה הרדומה מיקרו
דיאלוג קבוע מראש.
"אמא..."
"מה?..."
"זוזי קצת".
ואמא הייתה זזה קצת, ואני הייתי נשכב לידה על מיטת היחיד וישן
כמו מתוסבך בן 5 עד הבוקר. כך המשיך הדבר עד שלאמא נמאס. אחרי
לילה אחד של "לא! לא זוזי קצת! בשום פנים ואופן לא זוזי קצת!"
ששלח אותי לחדר מאוכזב חזרה למיטה שלי לבד עם האצבע, נקטה אמא
בטכניקה אחרת.
היא שיתפה אותי בסוד משפחתי. "יש מלאך", היא סיפרה, "שנורא
אוהב שהילדים ישנים במיטות שלהם ולא במיטה של ההורים. אם אני
אספר לו עליך, הוא ישאיר לך מתנה קטנה מתחת לכרית בכל לילה שבו
תישן במיטה שלך ולא תבוא אלי". מגניב... מתנות קטנות, הא?
החלטתי לנסות, ובאמת המלאך לא אכזב. בעיני רוחי דמיינתי אותו
כפרצוף גדול עם שיער כמו של המלכים במשחק קלפים, מרחף דרך
החלון הביתה בכל ערב ומשאיר לי משהו קטן בלא יותר מ-15 שקל
מתחת לכרית. לפעמים אמא הייתה מביאה לי את המתנה ואומרת שהמלאך
היה מאוד עסוק אתמול ולכן הוא השאיר את זה בדרך כי הוא לא
הספיק להגיע למיטה שלי. לא הייתה לי תפיסת לוגיקה או זמן
מפותחת כל כך, אז לא פיקפקתי בכלום.
ואז, בוקר אחד, התעוררתי מוקדם מדי. שמתי לב שאמא שלי נכנסת
לחדר ושמה משהו מתחת לכרית שלי. אחרי זה היא המשיכה בענייני
הבוקר עם אחותי הקטנה ואז העירה אותי. הייתה מופתע מן הגילוי
וכנראה תחושת ההפתעה והמעין גאווה שהייתה לי על שגיליתי הקהו
מעט את תחושת האכזבה. לא היה שום מלאך מעולם, אמא שלי לימדה
אותי לישון במיטה שלי, לא מלאך ולא אלוהים ולא שום-דבר.
היום? היום אני כבר לא ילד.
אני כבר לא מסתכל על המקרים בחיים כדברים שקורים ללא שליטתי,
אני מנסה לשנות אותם ולתמרן אותם כל שיקרו לטובתי ולטובת
האנשים שבטובתם אני חפץ. אני חושב על הדברים הרבה יותר ושואל
הרבה יותר שאלות ומנסה לזכור את התשובות, אני כבר לא נותן
לעולם לשלוט בי, אני מנסה לשלוט בעולם.
ואני כבר לא מאמין במלאכים. או באמא שלי.