אני הולכת ברחובות תל-אביב ביום גשום וסוער.
השמיים אפורים וכך גם ליבי...
הולכת ברחוב של החנויות הגדולות.
ובשעה שכל האנשים רצים להסתתר מפני גשם הזלעפות שמאיים לסחוף
גם אותם אל תוך המלאנכולייה האינסופית.
אני נעצרת מול חלון הראווה של חנות הבגדים.
החנות סגורה.
והנה! ילדה מביטה אלי מתוך החלון. 'מה היא עושה שם?' אני חושבת
לעצמי...
הילדה, ילדה צנומה, רטובה כולה.
היא מאוד חיוורת ובעלת עיניים גדולות מלאות דמעות וחיוך שבור.
ליבי יוצא אל הילדה שבחלון שמביטה אלי, ישר לתוך עיניי במבט
חודר שמבקש רחמים.
אני מניחה את ידי על הזכוכית שטיפות הגשם נדבקו אליה,
גם הילדה מושיטה את ידה ומניחה אותה כנגד ידי שלי.
לפתע! הזכוכית נהיית כה קרה, ממש קפואה ואני אינני מסוגלת לנתק
את ידי מהחלון.
ואני מתחילה לאבד תחושה באצבעותיי.
הילדה כאילו רוצה שאני ישאר איתה ולא אעזוב אותה לבד.
היא נועצת בי מבט חודר ישר אל תוך עיניי.
מבט מפחיד...
בעיניה אני רואה את ההשתקפות של פניי.
אני רואה את עצמי...
ואז אני מבינה...
הילדה הזאת... היא אני!