היום בזכות "המת" שלך חזרתי למחוזות ילדותי, אלו של המעמד
הבינוני של עם הרוצה ילדות מפצה לילדי הצבר החדש.
בתחילת כל חופש גדול היינו מתקבצים ילדי השכונה בגינה של ליד,
ואז באמת היה מתחיל מסע השויץ של הצבר המושקע.
" לי קנו כזה וכזה..." "לנו כבר אפילו יש טלויזיה", וקולות
עורבבו בקולות, וזה היה מאוד עקרוני וחשוב. מי שהיה מרשים
בהישג השנתי החשוב ביותר, היה משיג את מקומו לכל חודשי הקיץ,
הוא היה הצבר הכי שווה בשכונה! אותה אחת לא קשת יום, לא שמנת,
הורים שרצו לתת משמעות לדור שיבוא. שיבוח הצבר. וכבר לפני
חופשת הקיץ הבאה וקצת אחרי סיום האחרונה, אני ידעתי... יש לי
בעיה!
לא קנינו סוסיתא חדשה, גם לא התחדשנו בטפטים מקושקשי פרחים
ואפילו מטבח הפורמיקה החדש שאמי המציאה ל"נגבה" לא יפתור את
עניין המיקום שלי לחודשיים הבאים.
אז המצאתי לעצמי מיקום. רעיון פרובלמטי וגאוני עלה במוחי בן ה-
10, כלב, כ ל ב, כדאי להתווכח עם הוריי, כלב שווה חודשיים של
טווסות במחוזי תקיעות הצ'כונה. מסע השיכנוע התחיל כבר לפני
החגים הראשונים של ספטמבר, כמובן שהוא הגיע בעוצמתו הרצויה
בגלל הזיכרונות הטריים של החופש האחרון רחמנא ליצל"ן רק שלא
יחזור עלי שוב חופש כזה בשולי העצים.
לחצתי, דחקתי, התחננתי, אפילו הבטחתי להביא את אחותי קבוע
מהגן.
בעזרת האסטרטגיה הלוחמנית משהו, כמעט זה עזר... אבל לא.
אמי רק שמעה באוזניה את המילה "כלב" וסף ההיסטריה שלה עלה, אבל
אני צאצא מכובד למינופלציית תחרות ילדודס השכונה ה- צבר החדש,
כמובן שלא ויתרתי.
כלב כלב כלב, זה מה שרציתי וכמובן רק הגזע המשובח מכל- זאב!
אפילו הפופלריות של לאסי המעופפת לא הסיטה אותי מגאוות הדימיון
לגור זאב משובח שיגדל לזאב המציית לדבריי. בסוף...ניצחתי!.
(עד היום אם הצברית העיקשת נוטרת לה על זה באיזה שהיא פינה
אפלה בליבה) וכך, עיסקה יוקרתית לא פחות מסוסיתא עם ארגז
אחורי, הביאה לביתנו גור זאב משובח לכל הדעות. הוא היה שלי,
הכלב הצבר שלי!.
ימים ראשונים של זוועה, פיפי וקקי בכל פינה מוקפדת, צרחות
חלחלה של אמי והמחיר שלי, הו איזה מחיר עבור חודשיים של חופש
גדול. אבל ידעתי שווה וגם ידעתי אני אאלף אותו ככה שהרושם
שאשאיר יהיה אפילו שווה לשני חופשים שלמים. והוא נקשר אלי ואני
אליו, ידענו שיחד נכבוש את כל ילדי השכונה ואפילו הרהרנו
בהורים שלהם בשכנים ואם יתמזל מזלנו השמועה תעבור גם לשכונה
ליד.
עבדנו קשה, ויתרתי על חוגים, אביגדור ויתר על ארוחות שחיתות
והקפיד על דיאטה שהומלצה בחום ע"י הויטרינר השכונתי.
יום יום יצאנו לגינה בשעות הבוקר המוקדמות, התאמנו במסירות
נפש, כל תרגיל שמצאתי בספר ההדרכה שאבי הביא לי אחר חיפוש
מטורף בכל סיפריות העיר, יושם והתבצע בשלמות. וכבר אחרי פסח,
אביגדור נראה כמו כלב זאב אמיתי! וכשהיה קופץ עלי עם שני רגליו
הקדמיות ולשונו הענקית היתה עוטפת את פני בליקוק ארוך ומודה,
הייתי יודעת, זה יצליח.
בין שאר תרגילי מופע אביגדור ושו'ת, היה תרגיל אחד חביב עלי
במיוחד. אני אומרת "מת!" בציווי ובארשת רצינית ואביגדור נשכב
באחת, עוצם את עינייו ונושם בשקט בשקט. זה הגיע למצוינות
ומיומנות כזו עד כדי כך שלפעמים היה נדמה לי שהרגתי אותו במילה
אחת.
ואני הייתי מאושרת מאביגדור והוא ממני. שנינו ידענו שאם נמשיך
להתאמן ככה הוא לא ימות לעולם, רק יקבל יותר פינוק, אהדה
והערצה!.
סופסוף הגיע היום המיוחל, תעודות.
לגדולים יותר גם יומני זיכרונות. קצת פטל, בייגלה, הכיסאות
עולים הפוכים על שולחנות לתנומה בת חודשיים.
הנה...עוד כמה שעות אמא תשחרר אותי מהשקט של "עד ארבע נחים!"
ואביגדור ואני נצא למסע הגאווה.
"תביא לי" הוריתי לאביגדור והוא באחת רץ אחרי הכדור תפס אותו
בלסתותיו האמונות והביא אותו לרגליי. ואוו קולות התפעלות
הדהדו מולי, יש!, שאגתי בתוכי בהנאה, החופש הזה, שלי שלי!
אביגדור לא שכח אף יום מאימוננו הקשים, הוא החזיר כל רגע
שהושקע בו. חשבתי באמת כלב טוב, הערב אתן לו את הממתק היומי
שלי.
"מת"! ציויתי על אביגדור מול עיני ילדי הצ'כונה המתלהבות,
עשינו את זה כל כך הרבה פעמים, אביגדור היה נפלא בתרגיל הזה.
הוא צנח, השמיע קולות חרחור...איזה כלב טוב, הוא יודע כמה זה
חשוב לי הפעם עשה את זה הכי טוב...ממש מת מושלם!
הוא לא זז, לא נע!
וילדי הצ'כונה בשלב זה כבר שאגוווו, מחאו כפיים ואני הסמקתי
בעונג. ואביגדור המשיך להיות מת ואפילו קצף יצא לו מהפה, נהדר
חשבתי בסיפוק.
והם שאלו אותי שאלות ורצו גם אביגדור משלהם ואני סיפרתי להם
איך אפשר לשכנע את ההורים והתגאתי בכל השנה הזו שהייתה כל כך
מוקפדת. אחרי שעה קלה נזכרתי שאביגדור עוד "מת" אז השתקתי את
כולם בחשיבות רבה וציוויתי" משוחרר"!
והס... דממה וכולם מחכים שאביגדור המופלא יקפוץ עלי בשני רגליו
הקדמיות וילקק את פני בלשונו הבשרנית והרטובה.
וכלום..
"משוחרר!" ציוותי שוב בתקיפות... כלום.
אביגדור נשאר שכוב, עיניו עצומות, ניסיתי בשלישית וכעסתי עליו,
למה הוא עושה לי את זה!
עשינו את זה כל כך הרבה פעמים במשך החודשים האחרונים לפחות 10
פעמים ביום .
אבי לקח אותו. כשחזר מהוטרינר חיבק אותי בשני ידיו הגדולות
ניגב את פני הדומעות ואמר: "זה קורה, אי אפשר לדעת על מומים
כאלו בבעלי חיים. נקנה לך חדש..."
ואני לא רציתי חדש, אביגדור היה רק אחד והחופש השנה היה אבוד.
למחרת היום אמי שלחה אותי לכפר. חודשיים עם סבתי, תרנגולות
ועצי תפוז שנותנים פרי גם בחופש הגדול.
לפעמים אני מסתכלת עליך וחושבת...
לעיתים אביגדור מבצבץ מעיניך, רק שלך אף פעם לא אמרתי - "מת"!
|
