אם נחלק את החיים לשניים, נקבל שהאות A מסמלת את הלידה שלנו
והאות B מסמלת את המוות שלנו, כשבאמצע, עובר קו ישר.
זה קו החיים שלנו.
רוב האנשים, אוהבים לתכנן את החיים שלהם כמו מסילת רכבת.
נורא נוח להם, שיש פסים מסודרים שמשאירים אותם צמודים לקו.
ככה הם מגיעים באופן בטוח מנקודה A ל B.
בגלל זה לא סבלתי רכבות. ובדיוק בגלל זה קמתי באותו בוקר עם
ההחלטה שזהו זה, היום אני מתאבד.

הכל התחיל בעצם לפני שנה, כשירדן, חברה שלי, החליטה ש'נמאס
לה'. 'נמאס לה' מזה שאנחנו כבר ארבע שנים ביחד, ועדיין לא
הצעתי לה נישואים. ו'נמאס לה' מזה שהיא כבר בת עשרים ושמונה,
והיא עדיין מתמזמזת עם החיים שלה. האמת שגם לי נמאס... נמאס לי
לשמוע אותה. היא קראה לי דפקט, ואמרה שהיא מרחמת עלי. שתרחם...
אני לא מתכוון לקבור את עצמי ברבנות בגיל שלושים ושתיים. אז מה
אם אני אוהב אותה. אני אוהב גם את החמין של אמא שלי. זה אומר
שאני צריך לשבת איתו ולנסח כתובה?

הפרידה הזאת מירדן הפכה אותי לגמרי...
חודש שלם לקח לי להבין שאני לא כמו כולם. אני לא מסוגל להסתפק
בקו הישר שבין A ל-B. אני זקוק לנקודת C בחיים שלי. זהו זה,
בדיוק כמו שעשו הפרטיזנים במלחמת העולם השנייה, גם אני עומד
לקפוץ מהרכבת... אין כמו התאבדות טובה בשביל לקטוע את הקו
הישר! שמתם לב שכשאנשים שומעים שמישהו שהם מכירים התאבד, השאלה
הראשונה שהם שואלים היא: "למה הוא עשה את זה?" נורא מפתיע אותם
שמישהו בחר לסטות מהמסילה. למרות שבסתר לבם הם מקנאים בו. הרי
גם הם חושקים בנקודת ה-C.
אבל הם לא עושים כלום... סתם יושבים, ומחכים. מחכים לתחנה
האחרונה...

שאלה אחת עמדה לי בראש: איך אני עושה את זה? איך אני מתאבד?
אני רוצה לנקר לאנשים את העיניים... שישמעו שהתאבדתי ויאכלו
לעצמם ת'לב... כדורים זה פסה ומשעמם. אקונומיקה זה ביזארי
מדי... גם חבל לא בא בחשבון (זה יותר מדי פתטי להתלות ככה
ממהמשקוף...). אקדח! זה מה שאני צריך! אבל איפה אני משיג אחד?
פתאום נזכרתי בעוז, חבר שלי. הוא התחיל לעבוד בתור מאבטח לא
מזמן. זהו זה, עוז. אני אלווה ממנו את הנשק."ירה לעצמו
בראש..." (רק מלהגיד את זה קיבלתי אורגזמה...).

ב-25 ל-12 בצהריים של אותו יום, הרמתי לעוז טלפון. "עוז, מה
קורה זה ארז".
"אהה אח שלי, מה המצב?"
"אני צריך טובה גדולה גבר."
"דבר חופשי."
"אני צריך שתלווה לי את האקדח שלך..."
" - "
"עוז?" ניתק לי החרא... חייגתי עוד פעם. אחרי שמונה צלצולים,
הוא סוף סוף ענה: "תאמין לי, מאז שנפרדת ממנה, נדפק'ך השכל...
מה אתה משגע אותי על הבוקר?"
"אני רציני עוז. אני צריך את האקדח שלך."
"למה?"
מה אני אספר לו, שאני רוצה להתאבד? הוא לא ילווה לי אותו
בחיים. ,אני רוצה ללכת לצוד חוגלות..."
(כן! בטח... עכשיו הוא בטוח ילווה לי אותו... איזה אדיוט
אני!)
"טוב ארז, אני באמצע משהו עכשיו, אין לי כח לזה..."
"נו אל תהיה חרא... אני מחזיר לך אותו מחר על הבוקר."
"ביי ארז."
"חכה רגע!"
"מה אתה רוצה?! אתה רוצה לסבך אותי במשטרה בגלל חוגלה
מחורבנת?"
"אתה לא מלווה לי אותו?"
"לא."
"אני אוותר לך על החוב."
"איזה חוב?"
"אתה חייב לי מאתיים שקל."
"אתה בא לי עכשיו בקטנות ארז? אמרת לי לשכוח מזה!"
"אז עכשיו אני מזכיר לך... תלווה לי את האקדח, ואני אשכח ממנו
עוד פעם."
"גם כן חברים מצאתי לי..." הוא מלמל ואחר כך הוסיף:  
"טוב 'כוס אוחתק', בוא תקח אותו כבר ותעזוב אותי בשקט..."
ככה זה עובד עם עוז. אחלה בן-אדם התימני השחור הזה, אבל מה,
קמצן.
יותר קל להוציא ממנו אקדח מאשר שקל... תאמינו או לו, אבל הוא
מעדיף להסתבך עם החוק מאשר להחזיר לי את המאתיים שקל.
"תודה אחי, אני לא אשכח לך את זה!"
"די, די... תדע לך, שאם חס וחלילה יקרה משהו, אני אומר למשטרה
שגנבת לי אותו."
"טוב, אני בא."

בשעה 12 הגעתי לדירה של עוז.
"דירבאלק לסבך אותי!" הוא אמר שנייה לפני שנתן לי את המגבת.
"תגיד, מה אני נראה לך ילד? אני אצוד כמה חוגלות ואחזיר לך
אותו."
"ארז בלי משחקים! בוא שנייה אני רוצה שתחתום על משהו." הוא
הגיש לי מסמך שכתוב בכתב יד.
"מה זה?"
"זה חוזה שאומר שאני לא חייב'ך יותר מאתיים שקל."
"איזה תימני שחור אתה..." פלטתי לעברו בחיוך.
"תחתום, תחתום..." הוא ענה לי במבט רציני.

אחרי שחתמתי על המסמך, חזרתי הביתה עם המגבת שבתוכה האקדח.
המרחק בין הדירה שלי, לבין הדירה של עוז, הוא משהו כמו רבע שעה
הליכה. בחיים לא הייתה לי רבע שעה ארוכה כזאת...
אפילו הרבע שעה האחרונה לפני אותו מוצאי יום כיפור (שאני וירדן
החלטנו שאנחנו צמים בו), הייתה יותר קצרה... וזה לא היה מפחד
שייתפסו אותי, אלה מהתרגשות מוזרה כזאת. אותה התרגשות שהייתה
לי כשאני וששון, חבר ילדות שלי, הצצנו למקלחות של הנשים,
בבריכה ליד הבית שלנו...

הגעתי לדירה שלי, והתיישבתי ליד שולחן כתיבה מעץ בוק (שהשאירו
הדיירים הקודמים, ואני אימצתי). שולחן עתיק ויפה כמו בסרטים של
שרלוק הולמס (תפאורה אולטימטיבית להתאבדות...). הוצאתי את
האקדח מהמגבת, והנחתי אותו על השולחן.
ישבתי ככה כמה דקות, וחשבתי אם לכתוב או לא לכתוב מכתב. בסוף
החלטתי שלא. אמרתי לעצמי שזה בטח יטריף אותם. למצוא אותי ככה
בלי שום הסבר... הרמתי את האקדח והצמדתי אותו לראש.
כל מיני תמונות ומחשבות רצו לי עכשיו באותו ראש, שאליו צמוד
היה האקדח.
סחטתי את ההדק בעדינות ובהתרגשות, ואז פתאום... בום!

כאילו משום מקום, החלה להתנגן מנגינה יפה באזני... לא זכרתי
מאיפה היא מוכרת לי... הרגשתי שמה שאני שומע,  הייתה לא פחות
מאשר יצירה אלוהית... אבל למרות זאת, ידעתי שאני מכיר אותה...
או לפחות את מי שהלחין אותה... זה, זה... רגע, זה לא יכול
להיות...
היצירה הזאת שייכת לבטהובן! כן! זאת אחת הסימפוניות של בטהובן!
יכול להיות שזה מה שמשמיעים בגן עדן?!

לא גן עדן ולא גיהנום...
המנגינה הזאת החזירה אותי למציאות.
מציאות שבה, אני יושב לי בדירה שלי, מול אותו שולחן כתיבה,
מחזיק את אותו אקדח שהחזקתי מלפני שלחצתי על ההדק, רק עם הבדל
אחד: הפעם היה באקדח מעצור... ואני נשארתי בחיים... המנגינה
ששמעתי באמת הייתה יצירה של בטהובן. וניגן אותה, לא אחר מאשר,
הנגן הדגול והמוכשר,
"קבלו אותו גבירותיי ורבותי: ה- פלאפון שלי..."

הנחתי את האקדח חזרה על השולחן ועניתי לשיחה. על הקו הייתה אמא
שלי...
"היי אמא, מה עניינים..."
"מה עניינים? איפה אתה? חודש כבר לא התקשרת... חשבתי שקרה לך
משהו!"
"לא... הכל בסדר אמא... הייתי קצת עסוק..."
"מה יותר חשוב מאמא שלך?"
"טוב אמא די... לא צריך לבכות."
"מאז שעברת לתל אביב התקלקלת לגמרי..."
"אמא אין לי כח לשיחה הזאת עוד פעם!"
"למה אתה לא בא לבקר אותי? אהה? שכחת את אמא שלך?"
תוך כדי שהיא בוכה, צלצל הטלפון בדירה שלי.
"אמא אני צריך לסיים, יש לי טלפון. אל תדאגי, אני אקפוץ אלייך
יום שישי."
"אתה מבטיח? ארז, מתוק שלי... אתה יודע שאני אוהבת אותך."
'כן אמא, גם אני אוהב אותך... ביי, להתראות.'

אני עונה לטלפון. הפעם ירדן נמצאת על הקו...
"ארז... אני צריכה לספר לך משהו."
"מה את רוצה?"
"ארז..."
"נו...?"
"ארז אני..."
"מה?! מה ארז? תגידי כבר מה את רוצה!" התחלתי לאבד את
הסבלנות.
"ארז, אני בהריון..."
"מה אמרת?"
"שאני בהריון." כל החדר התחיל להסתובב לי פתאום... הרגשתי שזה
יותר מדי בשביל יום אחד. קודם הקטע עם האקדח, ועכשיו זה...
נפלתי לרצפה עם השפורפרת ביד. מה שאני זוכר אחרי זה, זה
שהתעוררתי בבית חולים.

הכל התחיל לחזור אליי. עוז, האקדח, אמא שלי שבכתה לי בטלפון...
וירדן. ירדן, שיושבת עכשיו משמאלי. אותה ירדן שסיפרה לי שהיא
בהריון... "איך הגעתי לפה?, אני שואל אותה.
"הזמנתי אמבולנס לדירה שלך." היא עונה לי.
"יש לי עדיין אתהמפתח..."
"ומה עם..."
"האקדח?" היא השלימה את המשפט בעצמה. "לפני שהזמנתי את
האמבולנס, התקשרתי לעוז, כי לא ידעתי מה לעשות."
"מה הוא אמר?"
"אחרי שהוא קילל אותך במשך חמש דקות, הוא לקח את האקדח והלך."
"איזה תימני זה..." צחקתי לעצמי.
"ארז... מה ניסית לעשות?"
"עזבי, זה כבר לא חשוב עכשיו... תגידי, את באמת בהריון?"
"כן..."
"ו..."
"מה ו...?"
"את יודעת..."
"מה אתה מטומטם? ברור שממך!"

שלושה שבועות אחרי, כבר היינו נשואים... התחתנו ברבנות, ואחרי
שבוע עשינו מסיבה באיזה מסעדה.
הזמנו משפחה וגם כמה חברים. אפילו עוז בא... הוא הביא לנו
מתנה, צ'יק של מאתיים שקל, ואת
החוזה שהוא כתב באותו יום...  ירדן לא הבינה למה אנחנו צוחקים
כמו שני מטורפים.
עכשיו, בערך שנה אחרי כל המקרה, אני יושב עם ירדן ברכבת שנוסעת
מתל אביב לחיפה. אנחנו נוסעים לבקר את אמא שלי. להראות לה את
הנכדה החדשה שנולדה לה. קראנו לה "סי". בדיוק כמו האות C
באנגלית.
אני בחרתי את השם...
כל פעם שאני מסתכל עליה, אני מבין שבין התחנה הראשונה, לבין
התחנה האחרונה, יש עוד כמה תחנות שאני צריך לעבור בהן.