עוד פעם גוררת את עצמי בחוסר חשק עז מהמיטה לעוד איזה ערב
מסריח שייסתיים בישיבה באיזה בר מגעיל ואטחן סיגירות (אני כול
כך רוצה להפסיק כבר לעשן...)
אני נשבעת שמחר אני לא אצא ואני יודעת שאני כן אצא ואני שונאת
את עצמי על זה.
כולכם מתנהגים כמו מפגרים ואני תוהה בפעם המיליון אם רק אני
טרחתי להתבגר.

לא זה לא סקסי להמרח על כול בחור שרק אפשר ובטח שלא יועיל
לקארמה שלכן אם חברה שלכן אמרה רק לפני 24 שעות שהוא נראה לה
חמוד, למה לעזעאל אני לא מחליפה חברות?

ולא גם אם תבקשו עוד מאה פעם אני לא יעשה לכם טובה
למה לעזעאל אני לא משקרת ואומרת שיש לי חבר?

תקופת ביניים מחורבנת כזאת אחרי תיכון וקצת לפני צבא, זה אמור
להיות הכי טוב שרק אפשר בלי אחריות ובלי דאגות רק חבל שכול מי
שאי פעם הייתה לי שפה משותפת איתו התגייס או טרח להעלם מהחיים
שלי בצורה מפתיעה, בזמן שאני מגלגלת מחשבות מדכאות מישהו מפריע
לי באיזו שיחת נפש עמוקה, אני עונה ללא חשק ומוצאת את עצמי
עומדת תחת חקירה צולבת בנוגע לסגנון חיי לאופי שלי ולמה שאני
רוצה או לא רוצה מבן זוג, לא גם ככה לא תזיינו אותי.

יכול להיות שלנפש התאומה שלי יימאס ממני?

איפה אתה עכשיו בזמן שאני מוקפת אנשים ומרגישה הכי בודדה
בעולם?
איפה אתה כשהדבר היחיד שאני רוצה זה להסתכל לך בעיניים ולהרגיש
שלמה?
מדמיינת אותך יושב מולי עם הכובע והמבט האדיש תוקע בי עיניים
חדרות וזורק הערות מטפשות לחלל האוויר, מוציאה את מכשיר
הפאלפון שלי כאילו לראות מה השעה, כוס עמאק עדיין לא טרחת
לשלוח הודעה

יש לי בכוכב בזה כבר קצת יותר מ 18 שנים , עדיין לא הצלחתי
להשתייך לשאר ולזרום כמו כולם (מצד שני גם ממזמן הפסקתי לנסות
או לרצות).
18 שנה (וקצת יותר) אני מוצאת את עצמי סובלת מהפחד העמוק של
להיות לבד, ואחרי כול כך הרבה זמן שאני מרגישה לבד אבל לא לבד
אני יכולה לומר בלב כואב אך שלם שאני סוף סוף לא רק מרגישה לבד
אלא באמת לבד, וזה לא מפחיד זה רק קצת עצוב ודוקר לי בלב
אני יכולה להתמודד עם זה רוב הזמן אפילו הלילות נהיו קלים
יותר
אני רק לוחשת לעצמי מידי פעם שעוד חודש ועברתי את התקופה
הנוראית הזאת ואחרי שנתיים אני עפה מכאן ומתחילה לחיות כמו
שנוח לי ולא כמו שנוח לאחרים.

יכול להיות שהנפש התאומה שלי לא תחזיק לי את היד יותר?

כול כך הרבה זמן חיכיתי לגלות את האדם מאחורי המסיכה רק כדי
שתלבש אותה שוב?
האם אני אי פעם אראה את האדם הזה שוב?

קמים והולכים סוף סוף נכנסים לאוטו ועוד מעט אני בבית, אני
נופלת למיטה והעיניים לא נעצמות (התקף חרדה מחורבן)

אני יודעת שאומרים שאני אתגעגע לתקופה הזאת
אני לא רואה איך
אומרים גם שמה שצריך לקרות קורה,ושדברים טובים באים למי
שמחכה,
ואם אני בן אדם טוב אז אני אהיה מאושרת, וזה עצוב כי אני מחכה
המון זמן ולא מגיעים אליי דברים טובים ואני בטח שלא מאושרת...

אני פשוט תוהה עד לאן התהום הזאת אמורה להגיע, מתי יהיה לי
טוב...

יכול להיות שהנפש התאומה שלי מרגישה בדיוק כמוני ולא מצליחה
לומר לי את זה?

יכול להיות שאיבדתי אותך בחודשיים האחרונים מבלי לשלוט על זה?

יכול היות שלא תחזור יותר?

הלוואי שמחר יהיה לי את הכוח הנפשי להשאר בבית עם עצמי.