הייתי אז בן תשע עשרה, עייף משרירותו המעצבנת של המוות, אך
נכון למות בעצמי בעד אי אלו ערכים או בעד חופן שינה. האדמה
שרקה לי את פיתויה בלילות, קוראת, מבקשת ממני למלאה בנפשי
החורקת. היא לא הציעה הרבה בתמורה ללב העזוב, אך גם המעט
שהביאה לשולחני - התקווה להתאחד עם בן מולדתי או למצוא בעולם
שמעבר את השלווה המובטחת. אולי לשוב אל העולם כחיפושית זבל,
מקק אפילו להיות דבר מכוער, קוואזימוטו פוגש את קינג קונג, ואף
נאמר צבוע, ירבוע, או עשב שוטה החי בפראות. ואולי, לפי כל חוקי
הקארמה, הרי שהגיע לי להיות לא פחות מחמנייה זקופת גו, פרח שמש
של ממש. הו, רק המחשבה הציפה אותי באושר אביבי. כך מצאתי עצמי
מפריז בהערכת המיתה, מדמיין את המיקום המדויק, הרקה השמאלית 20
מעלות מהאוזן, שומע באוזני רוחי את הירייה האחת.
נפל הפור -
אוקטובר השלושה עשר, יום טוב בהחלט למיתה.
הבוקר הגיע מוקדם מהמצופה. לו הייתי חובב ספרות, הייתי מתאר את
היום החדש כלא פחות מאגדי. ואם כן, הרי שברגעים אלו ממש נכתב
במקום כלשהו היה היה פעם. אין זה הסוף, אלא ההתחלה לה חיכיתי
בכיליון זמן רב כל כך. האקדח בידי השמאלית. הוא כבד משהייתי
מצפה. אני ימני וידי השמאלית חלשה, אך ברור לי כי הירייה חייבת
להתבצע באותו המקום. חם לי. השמש מקרננת את חומה והאדמה סופחת
אותו כתחליף זמני להשביע את רעבונה. היא קוראת לי. עוד מעט
ואגיע. עורי עוקץ ומגרד (הנה מצורע אחד, קולות הילדים. לא, זה
אטופיק דרמטיטס, אני קורא מנגד, אסטמה. הם צוחקים עלי, עלי
בגיל שמונה, תשע, עשר, שבע עשרה, ואני מגרד ומגרד עד שציפורניי
נמלאות דם ומוגלה.) אני לא אגיע למשכבי חלק כנסיך, היינו הך,
מספיק אגדות ליום אחד. האוויר נמלא היגיון חד, איטיות
וזהירות. מישהו שוכב עם מישהי ברגעים אלו ממש. היום נאה
מהמצופה, וריח המוות אינו מורגש. כל ציפיותיי מתבררות כשגויות.
הציפורים מזהירות אותי, אנשי המשכב קוראים לי להצטרף אליהם
להנאת גוף אחרונה והרוח נושבת ממני והאלה באופן שניתן לתארו רק
כפחדנות. כן, קיימת התנגדות קלה, אם לנתח זאת באופן פשטני,
הטבע מציע מפרותיו לאורחו החולף. העולם מסביר, מבקש, מתחנן
ומאיים. אך לא אשאר, עדיין הציפייה גדולה מדי. אני סופר עד
שלוש. אחת, שתיים, שלוש, בום. יותר מדי חם כאן, חם משהייתי
מצפה. הלחות צפה באוויר, אני מזיע, זו אינה זיעה קרה, אלא
רטובה ואדומה. זה דם. זהו הקיץ הנפלא ביותר, אוקטובר המשונה,
הגוף משווע לאבד עצמו תמצית אחר תמצית, הפרשה אחר הפרשה. אנשים
חולפים מחוץ לחלוני. אולי אקום ואנופף לשלום. כיצד אקום? ירייה
אחת, בוטחת. הרי המעשה כבר נעשה. האם נעשה? הדם ניגר על
צווארוני וראשי דואב, אך עודני חי, אני כמעט בטוח.
"גם אנחנו מתקשים להבין" אמר ד"ר וולף. "כולנו מכירים את
ההיסטוריה הרפואית שלך" וכשאמר זאת זיק צחוק צבע את גון קולו
בלגלוג. "אך בכל זאת, העניין מוזר למדי".
"מוזר למדי?! מוזר? למדי? אתה השתגעת דוקטור? יש לי חור ברקה.
חור, בור, תהום בעור. תרצה את זה בחריזה? רציתי לירות בעצמי,
לקחתי לי את אקדחי, ירית בום טראח, הסתלקו חיי - היאח! אך מה
זה אירע? לפתע קרה, עודני חי! נכון, זה לא מתחרז עם כלום, אי
אפשר אפילו להוציא שיר מהחיים המשמימים האלו, אבל זאת עובדה.
עכשיו תסביר לי מה קרה כדי שאוכל להגיע הביתה. לבית הריק שלי,
זאת אומרת. לסלון המוכתם בדם שלי, ליתר דיוק. אני עייף ויש לי
כאב ראש נוראי".
דרק אמנם צחק אך דבר כאן לא היה משעשע. ברקתו השמאלית בלט חור
הכדור, סביבו תוססים אלפי תאים ודם קרוש התקרזל על פאותיו,
במורד עורפו ועל פני חוט שידרתו.
"תירגע דרק" (כמה הוא שונא שאומרים לו להירגע) "אני חושב שכדאי
שתדבר בינתיים עם שאולי, הפסיכולוג שלנו. הוא יעזור לך להבין
מדוע חשת צורך ליטול את חייך".
"אני יודע מיהו שאולי ואני מכיר היטב את רצון הקץ. הוא מתגבר
בי זה זמן רב, לעזאזל. אני יודע מה חשתי, כמה חשתי, מדוע חשתי
ואיך. זה אתה שאינו יודע דבר וחצי דבר. אל תבלבל בינינו. מה
שאני לא יודע, ואתה, במטותא ממך, תעזור לי להבין, הוא מה אני
עושה כאן". "ובכן," החל הדוקטור להשיב בקרירותו החדגונית, "ככל
הנראה נורית בראשך. אנו מעונינים להשאירך להסתכלות." "לא, לא
מה אני עושה בבית החולים. בעצם, כן, מה בדיוק אני עושה
בבית
החולים ולמה אני לא בבית, טוב, אתה יודע, הקברות".
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.