למנטור שלי, אודיס (ארז) פיסט.

צהרי היום. השמש מסתכלת פונקט מאמצע השמיים, לא משאירה חצי
סנטימטר צל. חם. חם, לח ומגעיל. סאונה לאומית. איזה חום,
מינימום ארבעים מעלות בצל. אולי תפו"א. אפילו לחול חם, אפילו
לאספלט. האנשים הבודדים שחולפים בחוץ שטופי זיעה, זיעה חמה
ומסריחה, כאילו טבלו אותם עכשיו במרק. מרק מסריח.
מזל, מזל שיש מזגנים.

"רבותיי, האוויר הקר הזה שאתם נושמים, הוא באדיבות מדינת
ישראל, שלא יהיו לכם ספקות! זאת לא האגודה למען החייל, אז לא
לבזבז בבקשה! לא כל יחידה מקבלת את התנאים שאתם מקבלים - רק
בגלל שאתם יחידה כל כך מובחרת, הקצמ"ר החליט לנפק לכם סט מיוחד
של מזגנים קרביים."
"הקצמ"ר, המפקד הסמל?"
"קצין מזגנים ראשי, טוראי רספוטין. ובוא אני אזכיר לך, שאנחנו
לא באיזה סדרה סוג ז' בערוץ שתיים. פה זה צבא - מה זה 'המפקד
הסמל'? אני אלוהים, וככה אתה תפנה אליי, ברור?!"
"כן, המפקד הס-... זאת אומרת, כן אלוהים!"
"יפה רספוטין. עכשיו באתי להודיע לכם שאנחנו מקבלים טוראי חדש
ליחידה, כרגע סיים טירונות - אלי מצפוני."
קריאת מחאה חותכת את החדר הממוזג. "מה זה מצפוני? את מי שלחו
לנו לכאן? מה הוא עושה פה, טמבל כזה... יאללה, שילך לגבעתי או
גולני או משהו."
"שרדר! סתום ת'פה הגדול שלך כשאני מדבר אליך, מובן?!"
"כן, אלוהים."
"עכשיו, מה שהתחלתי לומר, שהחייל הזה אולי עשה רושם מוטעה, אבל
הוא רוצה להשתנות. הוא היה הראשון בדירוג המורעלים בפלוגת
הטירונות שלו..."
"מורעל זה לא מספיק טוב, כולנו יודעים את זה."
וגם, שרדר, הוא הבן של האלוף, אז אין לנו כל כך ברירה. אז
כולכם נותנים לו יחס אל"ף-אל"ף, החל מעכשיו, ברור?!"
"כן, אלוהים," עונה החדר במקהלה.
"מצפוני, תזיז ת'תחת הפרוטקציונרי שלך לכאן, ותכיר את החברה."

בחור צנום, לבוש במדים מגוהצים ומעומלנים, צועד לחדר בצעד
מהסס, ונעמד במרכז. הוא מעיף מבט מבויש סביבו. בערך ארבעים
חיילים, שרועים על ספות, כריות ועל הרצפה. הכל. כולם לבושים
כמו דפ"רים, שכרגע יצאו לרגילה במוסד שיקומי. לא בדיוק מה
שהיית מצפה מהיחידה המובחרת ביותר של צה"ל - פלוגה מסייעת מספר
666. למעשה, הדבר היחיד שמזכיר שזאת יחידה מובחרת, היא סדרה של
רובי צלפים מדגם KillAll5 - המתקדם ביותר בצה"ל.

"מצפוני, תביא את הערכים שלך."
"את מה, המפקד הסמל?"
"אלוהים, השם הוא אלוהים. עכשיו תביא את הערכים שלך, בפקודה!"
"אני מצטער... אלוהים, אבל אני לא מבין..."
"הערכים, יא זבל! הפתק הורוד שקיבלת! תביא אותו כבר!"
"אה... כן אלוהים," והוא מוציא מהכיס הקרוב ללבו את פתק סולם
הערכים הורוד, "גם ככה אני כבר יודע אותו בעל-פה, המפקד
הסמל."
"אלוהים!"
"כן, כן אלוהים..."
"יפה," המפקד הסמל נרגע, ותוך כדי קורע את הפתק הורוד לחתיכות
מזעריות. "תכיר, מצפוני, זה החונך שלך, מנסון. מנסון יסביר לך
בדיוק מה אנחנו עושים פה בפחמ"צ עזה."
"פחמ"צ עזה, אלוהים?"
"כן, מצפוני," מנסון מתערב, "פלוגת חסרי מצפון, רצועת עזה. יש
פחמ"צ חברון, פחמ"צ יו"ש, פעם היה פחמ"צ לבנון."
"חסרי מצפון?!"
כן. התפקיד שלנו..." ובדיוק אז נורה אדומה מתחילה להבהב בפינת
החדר. "טוב, אני מניח שאתה כבר תראה. כולם לעמדות!" ובבת אחת
כולם קמים מהרצפה ומהכורסאות, וכל אחד תופס לעצמו רובה צלפים
וכמה מחסניות וניגש לחלון או למרפסת.
"למה אתה מחכה מצפוני? תפוס רובה!"
כן... אלוהים," הוא מגמגם ותופס רובה, ויוצא איתו החוצה
למרפסת, איפה ששאר הפלוגה התפרסה לעמדות. למרגלות הבניין,
שמתנשא מעל מעבר קרני לרצועת עזה, מתחילים להתגודד אנשים - מצד
אחד מוצב צה"ל, מצד שני פלשתינאים. נשמעות יריות. כדורי גומי
ומטחי אבנים מחליפים צדדים, אבל הפלוגה של אלוהים עוד לא עושה
כלום. לאט לאט, חיילי הפלוגה מתמקדים על נקודות בשדה האדם
המתמלא שלפניהם. מטחי כדורים עוזבים את המרפסת בדממה ופוגעים
בקהל.
"מצפוני... בקצב הזה המשיח לא יגיע בחיים. וחוצמזה, אלוהים פה,
אז למה אתה מחכה?"
"מה אני אמור לעשות?"
"תבחר לך מטרה ותרסס אותה."
"מה?!"
"אתה עכשיו בפחמ"צ, מצפוני, אז תתחיל להתנהג כמו פחמ"צניק
ותירה לעזאזל במישהו! הנה, מה עם זה שם, ליד העץ?"
"אלוהים, זה עיתונאי זר!"
"אז? תשים בו כדור! שידע מה זה לכתוב דברים רעים על ישראל. מה
עם ההוא שמה? הוא נראה לי טרוריסט! 'רה בו, מצפוני!"
"איזה טרוריסט בראש שלך? הוא בטח בן 12!"
"מי שלא טרוריסט היום, יהיה טרוריסט מחר. גם ערפאת היה פעם
ילד, גם היטלר. עכשיו תירה במישהו לפני שאני שופט אותך על
סירוב פקודה!"
"פקודה בלתי חוקית בעליל, אלוהים! טוהר הנשק! נוהל עצירת
חשוד!"
"אני אמרתי לך לשכוח מכל השטויות האלה, לא? כאן יש רק נוהל
נקמה, נוהל רצח עם. נוהל דם, אם אתה מעדיף," והפלוגה צוחקת
יחדיו. "עכשיו תלך מפה, חתיכת זבל," והמפקד הסמל, סליחה -
אלוהים, תופס את הרובה ומתחיל לצלוף בקבוצת נשים מזמרות ליד
המחסום.

מצפוני מזועזע. איך מישהו שפוי בדעתו מסוגל בכלל? לתפוס רובה
ולירות בחפים מפשע? הרי לא כולם טרוריסטים - אלה נשים, ילדים,
עיתונאים זרים! מה הוא יגיד לחברים ב'קפה אופי' כשישאלו אותו
מה הוא עושה בצבא? איך הוא יסתכל על עצמו במראה. הוא אולי לא
פציפיסט, אבל זה טירוף. זה רצח. בצורה הכי מקאברית-חנוך-לוינית
שיש.
"נו, מצפוני, עכשיו ברור לך מה קורה בפחמ"צ עזה?" מנסון,
אלוהים וחייל נוסף נכנסים לחדר.
"ברור, ברור. ואני לא יכול להישאר כאן. אני לא מסוגל לעשות את
זה לאנשים תמימים. לי יש... מצפון. מוסר. אתיקה!"
"חיובי, מצפוני. מובן בהחלט. זאת יחידה התנדבותית. לך לאבא,
הוא יעביר אותך לאיזה יחידה ג'ובניקית כמו קומנדו ימי או סיירת
מטכ"ל. לך. אבל לפני שאתה הולך, מצפוני, רק רציתי לשאול אותך
אם אתה יודע למה ומתי הנורה האדומה הזאת נדלקת. הא, מצפוני?"
"לא, ה-מ-פ-ק-ד ה-ס-מ-ל, אין לי מושג. ולמען האמת, המפקד,
העיתוי והסיבה של הזוועות האלה לא מעניינים אותי."
"הנורה הזאת נדלקת, מצפוני, כשיש פיגוע."
"העובדה שהם רוצחים אותנו לא אומרת שאנחנו צריכים או יכולים
לרצוח אותם. יש משא ומתן, יש פשרה. התפקיד שלנו זה לא ללבות את
הסכסוך, אלא לשמור על השקט."
"איפה אמרת שאתה גר, מצפוני?"
"שינקין, ממש מעל 'קפה יאפי'. אני והחברה שלי שכרנו שם דירה
לפני שבועיים."
"אז אני מציע שתדליק את הטלויזיה."
"מה הקשר?"
אלוהים ניגש אל הטלויזיה בפינת החדר ומדליק אותה. צלילי 'חדשות
2' בוקעים בקצביות. אחריהם מופיעה הקריינית חמורת הסבר: "לפני
מספר דקות נשמע פיצוץ עז בבית הקפה 'קפה יאפי' ברחוב שינקין
בתל אביב. ונעבור לכתבנו לדיווח מהשטח..."
אלוהים פונה למצפוני, אבל הוא כבר לא שם. הוא מחייך לעצמו,
יוצא למרפסת, וטופח על שכמו של מצפוני, שתפס עמדה בין העציצים.
"מהיום, שם הקוד שלך הוא ונג'ר, יעני נוקם, ברור?"
אבל מצפוני לא עונה. הוא רק מכוון ויורה, מכוון ויורה, מכוון
ויורה, מכוון, ויורה. מכל הבא ליד.