קורה לכם לפעמים שאתם רואים מישהו ואז לשנייה, ממש לקמצוץ
שנייה, מתעתקת לכם הנשימה?
מרגישים לפעמים כששקט או חשוך ואתם עוצמים עיניים המחשבה
הראשונה שקופצת לכם לראש זה אותו מישהו מסוים שמעסיק את
המחשבות והיצרים?

ישנו אחד בעל הופעה מרשימה יותר מבעבר,
ומבטו כבר לא יפה כשל תמים
אלא מושך כשל גבר,
ועיניו זוהרות להן, פקוחות ומסתכלות על עיניי כמו פנסים
המאירים בלילה את הרחוב החשוך והשומם.
סביב כל המהומות והצללים הכהים והמטושטשים
אני רואה את ידיו הגדולות מזמינות להיאחז, לתת יד לעזרה
כמו משוט שמושך אותי מהמים.
אומר דבר הוא
אבל עיניו דולפות מפראיות לשמה
ומבטיו הורגים אותי באיטיות.
אינני מצליחה לקרוא אותו,
מה שמהווה אתגר מחודש כמו בלדה שנפתחה שוב לסיפור.
גם כשהזהרתי אותו מפניי
הוא אינו ניסוג,
וכעת הוא מנסה מצדו להתקרב,
ועדיין לא החלטתי אם עצם המחשבה על זה משעשעת או מלחיצה
או שתיהן.
אבל האש שבתוכי גדלה ונעשית כמעט וחסרת שליטה,
ועוד שנייה אפזר הרס ואסון צפוי לסובבים
אם לא יתרחקו
והבחור שבלבי חשקתי כבר זמן רב יסבול
כמו קודמיו.
אני אזיל דמעה ולמחרת אשכח מכל העניין,
חוץ מפעמים מספר שהזיכרון הטבוע באדם ישמיע קולו
ויעלה זיכרונות עצובים על דברים אבודים
שהיו ויכלו להיות.
שמעו אותי עכשיו,
זה כואב, כואב להיות בן אדם.