היו לו עיניים חומות, חייכניות, נבונות. בקצה גבתו הימנית
הזדקרו להן בשובבות שתי שערות כלפי מעלה, כמו צחקקו להן
ביהירות. פעם ניסיתי לסדר לו את שתי השערות החצופות הללו, כך
קראתי להן, אך הוא דחף אותי מעליו ודרש שאפסיק. אהבתי להתגרות
בו, לגעת בו. כמו למשל, פעם, כשחטפתי ממנו מחק ורוד וריחני
שקיבל במתנה. מייד רדף אחריי בכל הבית. הייתי צורחת ומחפשת
מחבוא להינצל ממנו. בהעדר מקומות מסתור בבית, הייתי רצה למיטתי
ומחביאה את אגרופיי מתחת לכרית ושוכבת עליה או יושבת על המחק
מעל המיטה והוא היה מנסה להזיז אותי בכוח. בהתחלה היו אלה
אגרופים של גיפופים ושנינו היינו צוחקים. הוא היה מנסה כל מיני
אסטרטגיות. מדגדג, מתחנן, וככל שנקף הזמן ולא הצליח להשיג
מבוקשו, הפכו האגרופים להיות רציניים וחזקים יותר. צרחותיי היו
מלחיצות אותו ומפחד פן יצעקו עליו, היה מנצל כל רגע עד לישועתי
ומכה יותר חזק. עכשיו כבר הייתי בוכה ושואגת עליו עד כדי
גידופים נוראיים ובלית ברירה נכנעת לו. במקרה הטוב, הייתי
מוסרת לו את מבוקשו. במקרה הרע, הייתי זורקת למרחק וזאת על מנת
להשפילו - כפי שעשה לי. הוא כמובן היה בולע את עלבונו ושותק.
מביט בי ושותק. אחר כך היה נהיה לי עצוב נורא כי הוא יכול היה
לא לדבר איתי ימים שלמים. לא יכולתי לסבול את הברוגז הזה.
הייתי משתגעת ממש. לא סובלת שעושים לי ברוגז ובכלל, לא רציתי
לריב, אלא סתם להשתעשע. הייתי שונאת אותו ואחרי כן אוהבת אותו.
אחר כך הייתי שונאת את עצמי על כך שאני אוהבת אותו ולא יודעת
אם הוא אותי.
אותו בוקר, הוא הביט בי ומשהו במבטו לא נתן לי מנוח. לא יכולתי
שלא לחזור ולהציץ בו מידי פעם. הסקרנות הרגה אותי. עושה את
עצמי עסוקה בשיחת הגדולים ומידי פעם גונבת מבט לעברו. בכל פעם
שעיניו נפגשו עם שלי, הסטתי אותן מיד הצידה. הייתי בסך הכל בת
שש וחצי. מה כבר הבנתי.
|