פילוסוף, פסיכולוג.
אבל רק אני בלבי יודע,
נפש חקלאי צנוע
שוקטת בתוכי.

בלילות הקרים, המיטה
הקרה אינה מספיקה.
אני פונה והולך לאסם החמים בלבי.

פותח חרישית את הדלת האחורית,
נכנס, ונשכב לי בעדינות תשושה
על אלומות קש.

אלומות אלומות,
מסודרים לי הרגש והזיכרון.
הזיכרונות מהודקים להם באלומות
קשות קשות, יציבות ואמינות,
אני מניח עליהן את הראש, ונאנח.

נוטל את אלומת הרגש הבודדה,
מפזר אותה עליי,
רגשות של אחרים
מכסים אותי,
מעט.
אך לא די. לא די.

אני מתעורר, הדמעות
יבשו מעיניי, נספגו באלומות הזיכרון
מתחת לראשי.

אני מגניב מבט חטוף לזיכרון,
נותן לעצמי חיוך של בוקר,
ופותח את הדלת הקדמית.

כורע על האדמה,
חופן אותה בידיי ומחייך.
מחר,
אזכה לקציר נוסף,

מחר.