נכתב לסדנה ה-49

מקשיב לשאון גלגלי הרכבת,
באוויר ישנו ריח של פסולת.
העיר מחכה לי כחולה עגבת,
שעובד לבדו במכולת.

"סירחון שכזה מזהים ממרחק",
אני אומר למושבניק המום,
הוא מרים את נעלו ואומר - "אל תצחק".
לסוליה מראה דביק וחום.

יוצא אל רחוב עם מראה מכוער,
מתקדם לכיוון "הרב קוק",
העיר הזאת - לא מה שהיתה בעבר,
היא כמו שד שנפלט מבקבוק.

קניון אחד עם שבעה כוכבים,
מבצר משונה מזכוכית,
בתוך חנויות אנשים נרקבים,
סובבים בלי שליטה כמו תקליט.

ב"סוקולוב" ריח חזק של ביוב,
ישישה עם מבט ממורמר,
"עזרו לי!", צועק קבצן עלוב,
וכנראה שיצעק גם מחר.

עננים סמיכים שטים ברקיע,
זעה מופיעה על המצח,
קו עשרים ותשע עוד לא מגיע,
ונדמה שלא יבוא עד הנצח.

גבר קרח ושמן למדי,
עם מעיל וחולצה לבנה.
לרגע רואה את השד אשמדאי,
לא, זו סתם קבצנית זקנה.

האוטובוס מגיע בסופו של דבר,
ברעש מתכת צורם,
"לאן?", שואל נהג דמוי עכבר,
ומיד, בלי תשובה - "תתקדם".

השמש שוקעת לאיטה אל הים,
פנסי הרחובות קורנים,
הפוגה במזג האוויר החם,
קוראת להרבה עבריינים.

קולות של תנועה בלתי פוסקת,
ריחות לא נעימים בעליל.
וכשלפתע נדמה שהנה - קצת שקט,
השאון פורץ שוב, בבליל.

בניינים אפורים ואספלט שחור,
מתנשאים להם לכל עבר,
מרגיש כמו עכברוש שחיפש מסתור,
אך הצליח רק לחלות בדבר.

הרצליה - נקראת "אגדה של עיר",
משהו כזה, לפחות.
ואתם תמיד מוזמנים, אם היום די בהיר,
לבקר את בית הקברות.

02/11/2004