שוב ליבי נלקח מקרבי מבלי משים.
שוב הפגיעה. החבטה. הצלקת.
שברי זכוכית מוטחים באספלט הלבן - אפור מטינופת. אלפי רסיסים
זוהרים, מזוככים, בעקבות אור השמש שניצב באותה זווית ישרה למול
השברים.
השברים שהזכירו את שברי אהבה שלי. רסיסי האכזבה שנגלו ובהקו
בכל פעם מחדש.
אסור להיחשף. צריך להסתיר.
להסתיר את הרגשות הניתנות לפגיעה, להסתיר את הידע הרב, להסתיר
את החבלות, החתכים...
להסתיר את עצמי.
להתחבא. כמו ילדה הקטנה המשחקת מחבואים עם חבריה.
אבל אני איני משחקת. אני מתחבאת מהעולם. מעצמי.
אני לא פוגעת. אני לא נפגעת.
אני לא מרגישה, זה לא חשוב. הבדידות, החטאים, העוול... הכול
מתגמד לעומת המטרה.
לשרוד, זוהי המטרה הסופית.
הו, מטרה רחוקה מהישג יד. נדמה כאילו רק אתמול פיללתי למותי
הטראגי. רק אתמול ניסיתי לשחרר את נפשי מכבלי גופי הטמא.
רק אתמול הגעת להצילני.
"נמות ביחד," אמרתי בסערת רגשות.
"כמובן." ענית בקול שלו, ושלחת את זרועך סביב גווי, כמנסה
לגונן עלי.
"אני רצינית." הבטתי בך במבט נעלב. הרגשתי שאתה לא מייחס
חשיבות רבה לדבריי.
"גם אני." ענית באותו קול שלו, שהוציא אותי מדעתי.
"אתה לא מבין!" קראתי בייאוש. "אף אחד לא מבין, ולא יבין
לעולם. לעולם!"
זרועותיך התהדקו סביבי, משחררות את סכר הדמעות שחנק את גרוני.
כל יגוני וייאושי פרץ בבת אחת, מרטיב את חולצתך השחורה כפיח.
אתה עשית מה שאיש לא הצליח לעשות מעולם. גרמת לי לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.