הבזק, פיצוץ מחריש אזניים, שישה סיבובים, א ו ר  ...
חושך.

מה חושב קליע של M-16 בין האור לחושך?
לא שיש לו כל-כך הרבה זמן לחשוב.
כמה מאיות השניה ברוב המקרים, 3-4 שניות במקרה הטוב.
הוא בטח חושב שהעולם הוא מקום רותח, מהיר למדי, דו ממדי, לא
מפוקס, חסר תכלית, מורכב ממתכת, אוויר, קרטון או בשר אדם -
וחול. הוא בטח לא חושב שבעולם שלנו יש מישהו שחושב עליו וכותב
עליו באינטרנט. הוא לא יודע שיש דבר כזה מישהו, או כותב, או
אינטרנט.

הוא גם חושב, כמו כולנו, על המטרה שלשמה הוא נוצר. כמו כולנו
הוא לא יודע את התשובה וגם אף פעם לא ידע. כמו אצל כולנו זה
יוצר אצלו עצב מסוים, אבל לפחות זמן.

מה שבטוח - הוא לא דואג. אין לו סיבה לדאוג. שום דבר לא נתון
לשיקולו, והוא לא יכול לעשות שום דבר על דעת עצמו. יהיה מה
שיהיה, שארית חייו נכתבה ברגע שנורה ודאגה מצידו לא תשנה את
גורלו כהוא זה. אם יש לו מוטו, זה בטח "בסוף נגיע!"

הוא לא צריך להתמודד עם שברון לב (אין לו... לב.) או פיק
ברכיים (אין לו... ברכיים.) אין לו כאבי ראש (אין לו ראש.)
והוא בטח לא צריך לשמור שום דבר בבטן (ניחשתם נכון!) הוא מסתפק
בידיעה שהוא קליע, מאושר ומושלם לכשעצמו, וזהו.

הוא גם לא מצטער אם הוא פוגע במישהו תוך כדי חייו. הרי הוא לא
יכול שנות את גורלו. החיוך המתנוסס על פניו לא נגרע כלל גם
אחרי שפילח את גרונו של אדם בפעם הרביעית. הוא משוכנע, ובצדק,
שיש כוונה בנקרה בדרכו וסומך על גורלו.

איך שלא יהיה, בסוף זה מגיע. החושך. קליע של M-16 לא מפחד
מהחושך. הוא לא מפחד מכלום - גם לא מהחלודה שתבוא לבטח.
עד כמה שזה נוגע לקליע, מטרתו הסופית היא החושך.

כל הדברים שקורים לקליע של M-16 בין האור לחושך תלויים בי.
אני, שעומד מאחורי הרובה, עם האצבע על ההדק, מקבל את כל
ההחלטות לגבי שארית חייו של הקליע ושל כל מי שנמצא לי על
הכוונת.

צריך לזכור את זה. כל הדברים שקורים לקליע בין האור לחושך
תלויים אך ורק בי.  לזכור את זה...