אני יודעת רק דבר אחד:
שאין לי יותר מה לעשות.
אני מסתובבת כל יום עם אנשים שאני, מסתבר, בכלל לא מכירה
וההרגשה הזו הורגת אותי כל פעם מחדש אבל זה לא אומר דבר אחד:
זה לא אומר שאני אחזור למין עולם שחור משל עצמי שבו כל מבט שלי
יכול להרוג אנשים מסביבי, אלא זה פשוט אומר שאני אצטרך להתרגל
לרעיון הזה של אנשים שאני לא מכירה כי כבר אין לי שום דרך
החוצה... חד וחלק: לא!
זה העולם שבו אני חיה וזה העולם ששאר האנשים חיים בו כל רגע
מחייהם, אז כן, אני צריכה לרדת למין רמה שמעולם לא חשבתי שארד
אליה, אבל מסתבר שלכל דבר, ואני מתכוונת אכן לכל דבר, יש פעם
ראשונה וכל הדברים שחשבתי שלעולם לא אעשה - אצטרך לעשות במוקדם
או במאוחר.
פשוט מתישהו.
אני יושבת פה, בכיתה העלובה הזאת, בבית הספר החדש והעלוב הזה,
ואני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי... למה הכרחתי את עצמי
לקחת את הסיכון הזה של לעבור בית ספר לאחר 10 שנים של אותה
השגרה?
נו טוב, הסיכון כבר נלקח.
אבל אני מרגישה, איך נאמר זאת? סנובית.
אני רגילה למיומנויות שמסתבר לא ניתנות לכל אחד בכל בית ספר
אחר...
הדבר היחיד שמחזיק את הבית ספר הישן שלי הוא המורים הכה
מיומנים שעובדים שם, וכן הייתי מוכנה לקחת אותם איתי, את הידע
שלהם, הניסיון שלהם ואת ניסיון חייהם, שאותו אני מכירה.
הדבר היחיד שאני שמחה ממנו עוד איכשהו זה העובדה שאני לקחתי את
כל הדברים הללו איתי...
אני מאוד מקווה. |