ככל בעל מקצוע המשרת ציבור רחב של לקוחות, במקרה שלי רפואה, לא
פעם אני מתלבט בשאלה הקריטית איך אפנה ליושב מולי ואותו אני
פוגש לראשונה? והרי זו תחילתו של דיאלוג בינינו, של קשר היכול
להמשך שנים רבות בו עלי לזכות באמונו ובהערכתו של הפונה. אני
זר לו הוא זר לי ושנינו תוהים האחד על קנקנו של השני.
בחנות הירקות או בשוק כל אישה היא מותק ולא חשוב גילה, בצבא כל
חייל חדש הוא ג'ינג'י, במקומות עבודה רבים העובד החדש נקרא
בואנה כל עוד לא ביסס את מעמדו ורופא שמאד הערכתי נהג לקרוא
לכל אחד שמשון.
במכולת השכונתית הקונה החדשה מתחילה כגברת, לאחר זמן תהיה
גיברת בתיה וכשהקשר ממש מתהדק ונפתח אשראי במחברת, הקונה
הנאמנה זוכה בהעלאה בדרגה והופכת לבתיה. בבנק בדרך כלל יקראו
לך מר פלוני או אדון אלמוני - האם התואר ניתן לפי הנחיות אגף
השיווק או על סמך מצב החשבון? קיימת גם קבוצה לא קטנה של בעלי
דרגות בצבא ובמשטרה, שבכל שיח ושיג עם האזרח תזכה להעלאה מהירה
ביותר בדרגה. השוטרים לעומת זאת יודעים רק שם אחד: הי אתה שם
והחיילים, במיוחד אם הם משרתים בשטחים - מוחמד.
אבל אני רופא.
מותק לא בא בחשבון כפניה למטופלת ובמיוחד אם אני גניקולוג או
מומחה לסוכרת. למי מהגברים אקרא אדון ולמי מר? האם שתי הפניות
שוות באיכותן, האם מר שמור לאנשים בני גיל מסוים או מראה נכבד
יותר? מיהו אותו אדון ולמה פתחתי דווקא בתואר זה בשיחתי איתו?
האם אפשרי לעבור מתואר אחד לשני באותה שיחה או אולי ניתן לגוון
ובפגישה אחת להשתמש באדון ובשניה במר? ישנם גם כאלה שמיד עם
המשפט הראשון נקראים בשמם, לחלקם אני פונה בשמם הפרטי לאחרים
בשם משפחתם ובמקרים אלה ההסבר שאני מסוגל לתת לעצמי קצת יותר
קל. הפניה בשם הפרטי נעשית בדרך כלל לסימפטיים, לחברהמנים שקל
לזהותם ובשם המשפחה לקבוצת האנטיפטיים שמוטב להם שידעו את
מעמדם אצלי.
בפניה לנשים נפטרנו, תודה לאל, מחובת השימוש בתואר מרת או עלמה
ונשאר רק התואר גברת. בעיית השם הפרטי או שם המשפחה נותרה
בעינה אבל במידה פחותה בהרבה מאשר עם גברים. לא אקרא לעלמה
צעירה גברת ומאידך לא אקרא לבת השמונים כבר בפגישתנו הראשונה
קלרה או צפורה. כשהייתי ילד קראתי להורי החברים אימא של דני
ואבא של בועז במעט פניותי הישירות אליהם וכשאני חושב על זה
עכשיו, מעטים הם החברים שאני יודע את שמם הפרטי של הוריהם.
החברים של ילדי פונים אלי ללא כל בעיה בשמי הפרטי.
גם למטופלי, מסתבר, יש בעיות לא מעטות בצורת הפניה אלי והרי
הכי פשוט לקרוא לי דוקטור..., אבל הם מצליחים לסבך גם את זה.
אותם אנטיפטיים עליהם כבר סיפרתי קודם מתעקשים משום מה לקרוא
לי מר... ישנם אחרים, כמעט תמיד אלה סוכני בטוח או אנשי
מכירות, שמשום מה פונים אלי בד"ר נחום במלעיל. רבים מאלה
הפוקדים את מרפאתי מעלים אותי בדרגה, מעשה שהאוניברסיטה אינה
מצליחה לעשות כבר כמה שנים טובות. לאלה אין כלל ספק שהתואר
המכובד מגיע לי ולאו דווקא בזכות עצמי אלא בזכותם הם, כי לא
יתכן שהם יפנו לייעוץ לרופא שאינו פרופסור.
לא אחת קורה שעם המשפט הראשון שלי אני מבין שהלקוח (כך קוראים
היום לפציינט) ימצא מזור למכאוביו במקום אחר. האם זו החומה
שהקמתי בינינו עם המר והגברת או האינטימיות המלאכותית של
המותק?