היום יום הולדת,

שכחת אותי...

זו הצינה בקולנוע?
או שזו רק אני?


גם אני רוצה לאהוב
"מה זאת אהבה",
גם אני רוצה לצרוח
עד איבוד שליטה.


איבדתי את אלוהים,
נפרדנו לאחרונה,
התבגרתי השתניתי
התגברה הסערה.


העלומים, אני אומרת,
הם נוזלים בין האצבעות,
של הידיים
ומכל החורים בגוף,

שנה של התנזרות
מאהבה,
זה כמו לחיות בחולי,
לגווע בדממה.



היום יומהולדת,
הייתי רוצה,

לאהוב אותך,
כפי שמעולם לא נתת לי.

תן לי לעצור את הזמן,
לכבות את השמש
ולהשתזף לאור הירח,

תן לי להשתולל,
להשתגע,
להיות כפי שאני,
כך בראשי,
להצית את כל המחשבות,
לקפוץ מעל לכל הבניינים,
לדלג אל תוך כל השלוליות.

אני אצייר על עצמי פצעים
ואתחיל לבכות,
מתי מבין שהעיניים לא דומעות סתם.

אני מעניינת אותך?
מטרפת? יפה? משגעת?

אני אותה בחורה מוזרה,
שתצייר על עצמה שפם ותרקוד עם מגבעת.

אני יכולה,
להיות אאוט,
להיות אין,

לרחף בחלל,

של השתיקה אלא מה?

לשם עוד לא הגעתי,
זו אינטימיות אחרת כבר,
של חושך ונורה.

אני אוהב אותך,
יותר ממה שאתה אותי,
אני אעיר אותך בבוקר ו...

שנינו יודעים שאני שקרנית גמורה.
סורגת סיפורים, בין הלולאות יש אהבה.

אני מתנצלת,
זה אוסף הבלים.

הוקרת רגליך יקיר?
ומה עם צלצול טלפון?
הריחוק קשה הוא,
מביא עימו מנשבי צינה,
היתכן מלב אוהב
להרחיק האהבה?

ידיד, אהוב,
מושא תשוקה,
העיניים דומעות,
זיכרונך דהה,
מה הטעם להישען על זיכרונות?
שאינם שם?
רסיסי רגעים אינם חיים
גם לא שהם מלאים בפתיתי אהבה
של בוסר כמובן,
מעולם לא לבלבה.

ידיד, חבר, אהבה קטנה,
התלך?

תשאירני לדמוע,
כמו תמיד.