אני לא חושב שאני צריך להתנצל.
זה לא שאני שונא אותך או שאת לא יפה מספיק בשבילי או משהו
כזה.
אני פשוט לא יכול איתך יותר.
אני יודע שהיינו מאושרים ושנראינו טוב ביחד, ואת לא יכולה
להגיד
שהסקס הייה פחות ממדהים.
אבל זה לא אמיתי, כי כל מה שמשאיר אותנו ביחד זה רק ההתאמה
המינית והפחד של שנינו להישאר לבד.
ואלי גם העובדה ששנינו אוהבים לשמוע את R.E.M, את ה-
FOO FIGHTERS, ואת אריאל זילבר.
ואלי אפילו ששנינו אוהבים לקרוא דוסטויבסקי, סטיבן קינג ואת
גרוסמן הנפלא.
ואולי המסאז'ים שהיית עושה לי, וגרגורי ההנאה שלך כשירדתי לך.
ואולי כשאמרתי לך "מון אמור, ז'טם, אהובתי" כמו ב- "חתול,
מפלצת"
של פורטיס.
ואולי כשאמרת שאני החלום היחיד שהתגשם לך.
אני כבר לא יודע מה קורה בתוך הראש המשוגע שלי אבל יודע שאני
לא יכול איתך יותר.
אני כבר לא יודע מה מטומטם ומה חכם להגיד אז אני פשוט מספיק
לחשוב.
את שואלת אם אני יכול בלעדייך?
אחרייך, אני כבר לא יודע כלום.
אוף איתי.
קשה לי להגיד את זה, אבל אני מאמין שאם הייתי מאוהב בך אז
הייתי יכול להמשיך להיות איתך גם עם כל השיגעונות הקטנים
שמסתובבים לי בראש, כי הראש לא עובד אצלי כשאני מאוהב.
רק הלב דופק...
חזק.