שלום.
קוראים לי רוני.
בדצמבר אני אהיה בת 15.
אני גרה אצל סבתא שלי בירושליים.
לפני שנתיים עוד גרתי בצרפת, עם אבא.
הסיבה היחידה שאני גרה עם סבתא היא שאני לא יכולה לגור עם אף
אחד אחר.
לפני שנתיים פחות יום, אבא ואני היינו אמורים לטוס לבקר את
דודה הדס, שנולדה לה ילדה.
רק שאבא התעכב יום אחד בגלל ענייני עבודה דחופים.
אני טסתי לבד לתל אביב.
משדה התעופה,דוב בעלה של הדס בא לאסוף אותי.
יום אחרי אבא היה צריך להגיע.
אבא מעולם לא הגיע.
אבא פשוט לא הגיע.
הדס ודוב ניסו לנחם אותי,אבל הם לא הצליחו.
אף אחד לא היה יכול לנחם אותי, זה היה פשוט לא נתפס.
למרות שהייתי כבר רגילה לדברים מהסוג הזה.
כשהייתי בת עשר אימי נהרגה.
יותר נכון נרצחה
ע"י עצמה.
הצירוף מקרים היה כמעט מפחיד,המטוס של אבא נחת בלעדיו ב2
לנובמבר, שנתיים בדיוק לאחר שמצאתי את אמא באמבטיה,שוחה בתוך
הדם של עצמה.

עברתי לגור עם סבא וסבתא,כי לא רצינו להטריח את הדס ודוב בעוד
ילדה.
סבא היה האדם שאהבתי יותר מכל, היינו עושים הכל ביחד, אני מאוד
מתגעגעת אליו.
הוא נפתר מהתקף לב לפני שנה, בראשון לנובמבר.
בדרך להלוויה של סבא, הדס ודוב היו מעורבים בתאונת דרכים,
הדס והתינוקת נהרגו.

לא בכיתי.
לא על סבא,לא על הדס,לא על התינוקת.
סבתא ודוב פחדו ממני, הכאב היה כל כך גדול עד שכל אחד הסתגר
בעולם משלו.

חודש אחרי התאונה וסבא, דוב התאבד.
לא בכיתי.

רק אני וסבתא נשארנו.

אתמול בלילה,קראתי לסבתא והיא לא ענתה לי.
היא שכבה במיטה, קרה.
לא בכיתי.
לא קראתי לאף אחד.
לקחתי תיק ויצאתי.

כשיצאתי לא ידעתי לאן אני הולכת
אבל ידעתי שלא אחזור.

לקחתי מונית לשדה התעופה, וקניתי כרטיס לצרפת.
היום בבוקר נחתנו, וישר הלכתי הבייתה.
עמדתי שעה וחצי מתחת לבית הישן שלי, והבטתי בחלון.

הסתלקתי משם.
הלכתי לבית הקברות, התיישבתי ליד הקבר של אמא
הוצאתי סכין קטן,ודקרתי את פרקי ידיי.

הלכתי משם מדממת.

נכנסתי לתוך חורשה.
הלכתי והלכתי והלכתי...
התחלתי להגיש מסוחררת.

התישבתי.

אני עכשיו יושבת מנסה לכתוב את סיפור חיי.

היום, השני לנובמבר, אפסיק לסבול את סבלם של אחרים.

וככה החשכה סגרה סביבי.