אני לא חושב שאני צריך להתנצל.
זה לא שאני שונא אותך או שאת לא יפה מספיק בשבילי או משהו
כזה.
את פשוט לא הטיפוס שלי.
אני יודע שהיינו מאושרים ושנראינו טוב ביחד, ואת לא יכולה
להגיד
שהסקס הייה פחות ממדהים.
אבל זה לא אמיתי, כי כל מה שמשאיר אותנו ביחד זה רק ההתאמה
המינית והפחד של שנינו להישאר לבד.
ואלי גם העובדה ששנינו אוהבים לשמוע את R.E.M, את ה-
FOO FIGHTERS, ואת אריאל זילבר.
ואלי אפילו ששנינו אוהבים לקרוא דוסטויבסקי, סטיבן קינג ואת
גרוסמן הנפלא.
ואולי המסאז'ים שהיית עושה לי, וגרגורי ההנאה שלך כשירדתי לך.
ואולי כשאמרתי לך "מון אמור, ז'טם, אהובתי" כמו ב- "חתול,
מפלצת"
של פורטיס.
ואולי כשאמרת שאני החלום היחיד שהתגשם לך.
אני כבר לא יודע מה קורה בתוך הראש המשוגע שלי אבל יודע שאת לא
הטיפוס שלי.
ואין לי מושג למה אני נצמד לקונספט המטומטם הזה של טיפוסים
והכל אבל זה קורה.
מה הטיפוס שלי, את שואלת.
אחרייך, אני כבר לא יודע כלום.
אוף איתי.
קשה לי להגיד את זה, אבל אני מאמין שאם הייתי מאוהב בך אז הקטע
של הטיפוס לא הייה עולה אף פעם , כי הראש לא עובד אצלי כשאני
מאוהב.
רק הלב דופק...
חזק. |