די!
מספיק
מכל פינה בצינוק
אני נמחץ
אפילו מהפינה שבתוכי

המדבר רחב ואין סופי
ואני בתוכו
נמעך מהצפיפות

במרחב
כאבים שולטים
מכים בשוט העבדים

איני משרת אף אחד
אלא רק את עצמי
ואני השליט שהמשרת בו בגד

העולם מולי
ואני בתוכו
מפנה אלי את אצבעו המאשימה
אותי בלבד יענישו

ואפילו המעיין הטהור הפנימי
האין סופי
מתחיל להעלם

האסיר ברח מהמחסה
מבור העינויים

הוא עזב את הצינוק
הוא עכשיו במרחב הגשום
וטיפות הגשם
הם נטיפים חדים
שאת גופת האסיר מבתרים

בור העינויים הוא גן העדן האמיתי,
מי יבוא ויחיה איתי?

בכל ארמון יש משרתים
אבל רק בארמון שלך יש שפחות
בכל ארמון יש אוצרות
אבל רק בארמון שלך
יש אבנים יקרות
בכל ארמון, עמוק במרתף
יש חדר עינויים
ורק בארמון שלך
רק בארמון שלך
רק הזיכרונות מכאיבים

הגופה כבר קבורה
היא עוד לא נהנתה מטעם המוות
וסכינים את ארונה מבתרים

האדמה זקנה
הרבה חיילים לחמו בה
הרבה פרחים נשתלו בה
היא היתה פעם אדמת גן עדן
היא היתה פעם מכרה של אושר
אבל כעת המלח נזרע

הפרחים אינם יפים
הם מסודרים ליד המצבות
זכרונות של הנאות מתות

בתוך כל קבר קבורה הנאה
בתוך כל קבר ישנה הצורה
אבל הרגשה לא נותרה
התנועה והמגע נעלמו

עכשיו,
הכל קבור באדמה
נשכח מהעולם
אבל אני האדמה
והסבל אצלי
קיים