צלילים ממלאים את ההיכל
צפים בחלל
ומוצאים את דרכם אל נשמתו הדואבת

הוא רץ אנה ואנה
מגשש אחר מגע יד אנושי וחם
אך רק פסלים
ניצבים להם סביב היכלו המיותם

פסלי נשים
אפורים קרים ונוקשים
איבריהם גסים
נטולי נשמה נכספת

הוא מפלל למגעה
של הנעלמת
תר אחר עיניה
ומוצא רק את הבלתי נודע
חלל ריק
את העתיד הוא ראה

עתיד שלא ניתן בו לאחוז
עתיד שלא ניתן לקרב

מילים מרצדות
על גבי הקירות
והחיה
הנשמה הרצוצה
דואבת
למה שאינו בנמצא

שוכח הוא לעתים
את פניה של האהבה
כשפניו מופנות לקיר המלה הכתובה

אך בין הפוגה להפוגה
כאשר המילה דוהה
נשמתו חוזרת לסאוב את הבדידות
לבכות את יגונה
ולהכסף לאהבה

ואז הוא עורג אליה
אל אלת האהבה
היושבת בכלובה
נעלמת מעין מודעה

וכשעיניו מכוסות בכסות עבה
הוא מושיט ידו
מגשש אחר מגע
וכל אשר פוגשות ידיו
הוא מגעם הקר של הפסלים
שאת ידיו צורבים

ונשמתו דואבת
מועקה על לבו
ורק צלילים ימלאו את היכלו המיבב
ויצופו מסביבו