לא קל לבוא ולומר לכולם: "חבר'ה, טעיתי. אני יודעת שיותר
פופולרי לדעת דברים כאלה מהתיכון, או אפילו קודם, אבל וואלה,
הבנתי עכשיו, אחרי המון ניסיונות להיות אחרת, שאני לסבית."
מצאתי את עצמי עושה את זה לפני כחודשיים. ההורים לא התלהבו.
כולם הרימו גבה בעצם. מי שקרוב אליי ידע היטב מה עבר עליי
קודם.
נשים מקסימות אותי. טורפות בי את הקלפים, מביאות אותי קרוב
יותר אל עצמי. יש בהן יכולת הכלה והבעה שלא מצאתי בשומקום
אחר.
חיפשתי הרבה זמן. חיפשתי בהרבה מקומות. יום יבוא ואולי אכתוב
משהו, על המקומות בהם הייתי כדי למצוא גרגיר רוך. לא מצאתי.
בסוף נשארה ההבנה המרירה שזה מה שיש לי, זה מי שאני ושיהיו
רבים שיאמרו שאני סוטה או פסיכית.
מאז ומעולם, על כמעט כל צעד שעשיתי שמעתי את המנגינה הזו.
המחיר של ההבנה הזו לא פשוט. הלוואי ויכולתי להיות אחרת.
הלוואי ויכולתי לאהוב גברים. האמת המרה היא שאני מרגישה שלמה
יותר מאז ההבנה. הכל נעשה ברור, שלם ובהיר. גם אם יש אי
בהירויות וקשיים, ולא חסרים כאלה, זה עדיין מרגיש כאילו נולדתי
מחדש.

זה מתחיל בקטן. את זוכרת את פניה המנומשות של זאת מכיתה ד'/2,
עם הקוקו הארוך והרך. את תנועותיה הגמישות על רחבת הריקודים.
אולי בעצם עוד קודם, בכיתה ב'. שיערה החלק והארוך של מלכת
הכיתה. משי נעים כזה, פעם שיחקת איתו, ואחר כך רבתן.
שנים עוברות. כולן רוצות מישהו. את רוצה להיות כמו כולם. להיות
כמו גילי, מקובל על כל הבנות, גבוה, כולן רוצות אותו. אז גם
את.
כיתה ו' או אולי ז', את מחליטה לאזור אומץ. את מתנשקת. זה
נעים. מוזר לך, אחרי שהורדת את כולם בהורדות ידיים, לנשק אותם.
זה ממש משונה.

את מספרת לחבר הכי טוב שלך, בשקט בשקט, שזה מוזר לך מדי, כל
הקטע עם בנים. הוא אומר שכדאי לך ללכת לאט. בניגוד למנהגך, את
מקשיבה לו. שלוש או ארבע שנים עוברות. כל החטיבה.
לא מתקרבת יותר מדי לאיש. יש לך חברה טובה אחת, עם עיניים
רכות, פנים יפהפיות ושיער ארוך כמו חלום. כמה פעמים אפילו
דמיינת את עצמך מתנשקת איתה, ומיד עצרת. זו לא מחשבה מותרת. זה
לא כמו שצריך להיות. ועדיין, בסוף כיתה ח' או אולי כבר ט', אתן
חורטות את שמותיכן על עץ אורן, ובא לך לנשק אותה, אבל את לא
מעיזה והרגע חומק ממך. אולי לנצח.
היא מדברת על בנים ובנים ובנים. את משתתפת בקול רם ברצון שלה.
והראש שלך ממשיך לשכנע שזה באמת חתיך וההוא באמת יפהפה וזה
מצחיק וזה חכם. את מדמיינת את פניה כשההוא וההוא מחבקים אותה,
וכמה היא יפה ככה, וזה עושה מהלב שלך רסיסים.

עוברות עוד שנה שנתיים. בשירותים של בית הספר מישהי לוחשת לך
שלפעמים היא חושבת על בנות. העיניים החומות שלה עושות לך משהו,
אולי אומץ. הראש משכנע שזה זמן להתנסות ושמותר לך לא להתחייב
על מיניות עכשיו, ואת מסתובבת אליה, מטביעה ספקות בנשיקה.
יומיים את מרחפת בגלל הנשיקה ההיא. היא הזמינה אותך לישון
אצלה. את הולכת אליה והידיים שלכן מתערבלות אחת בשנייה כל
הדרך, מנסות להסתיר את הרעד ששתיכן מחזיקות רק בקושי. את רוצה
לנשק לה את כל הצוואר, להרגיש אותה רועדת לך בידיים.
שלוש שעות אחר כך הכל נראה קסום. זה קורה, את המומה, אבל זה
קורה.
חצי שנה אחר כך היא מתאהבת במישהו. את נשברת. שנה שלמה את
מחליטה שנשים זה רע לך. ומנסה לא לחשוב על זה יותר.

מגיע צבא, את מחליטה לאהוב בנים לרגל השירות. איך תוכלי להעביר
את השירות עם עמית הג'ינג'ית וחברותיה הדתיות אם יחשדו בך שאת
רוצה בהן. אוהו. כמה שאת רצית.
החבר הכי טוב שלך בצבא מוצהר. חייו קשים.
את לא מספרת, ובכלל את מעדיפה לחשוב שאת רוצה בנים.

את פוגשת מישהו. בתוך כל הצבא הזה. הוא חלק כמו אישה, יש לו
תווי פנים ילדותיים קצת, ממושקפים ונעימים. הוא רזה מדי, אבל
משהו באיך שהוא נוגע בך מזכיר לך את ההיא שהלכה. משהו מכל זה,
פועם בך.
את נשארת איתו. לאט לאט הכל הופך נוקשה ומלא שקרים.
הוא הופך קשה ככל שאת מנסה להסביר מדוע את כפי שאת. את לא רוצה
להיות מי שאת לידו, כי זה יהרוס הכל. את רוצה לחיות נורמלי. זה
מחייב אותך לשקר. להחביא. להשתדל לבטל את עצמך. מהר מאוד זה
נעשה אלים ורע. נמאס לו בשלב כלשהו. את עוזבת.

שנתיים את מפתה כל גבר בסביבתך. מוכיחה לעצמך שאת אישה מושכת
ומופלאה, שאין כמעט גבר (הומו או לא) שלא רוצה בך.
חברים באים והולכים. גברים עוברים במיטתך כבתחנת רכבת.
איש לא נשאר.

את עוזבת הכל וחוזרת לבית הורייך. נזכרת בכמה חלומות ילדות.
המחנק גואה בך שוב. את עוברת לצפון. חבר טוב מחכה לך שם, כזה
שהוא יותר ממשפחה. אתם גרים ביחד. כלום לא קורה ביניכם מבחינה
רומנטית, זה עושה לשניכם רק טוב. מרגיש בטוח יותר, נקי יותר.
נטול צרימות ופחדים.
באווירה הבטוחה הזו, את מחליטה לבדוק מחדש את הגבולות שקבעת.
הולכת למועדון מסויים עם מישהי מסויימת. משכנעת את עצמך שהיא
לא מעוניינת בך, כך שתרגישי בטוחה להזמין אותה.
האמת לוקחת אותך אליה באותו לילה. וזה קסום כל כך.
בבת אחת את מבינה. אין לך לאן לברוח. בין רוך הירכיים ועומק
ההנאה, את מבינה שאין אחרת. זה מי שאת, זה מה שאת אוהבת.
חיבוק נשי מרכך בך הכל.
את יוצאת. כלום לא מחכה לך בחוץ.
את יוצאת כדי לא להתחבא בין הקירות יותר.
כלום לא מחכה לך בחוץ.
עכשיו תוכלי לנשום שקט יותר.

החברה שלי ישנה במיטה לידי. אני מקווה שאני לא מעירה אותה עם
ההקלדה הלילית. אני מקווה שחלומותיה שקטים. בעוד בערך חודש,
אני מקווה, נעבור יחד לדירה משותפת, ונתחיל חיים זוגיים כמו
ששתינו רוצות. היא מכניסה אצלי דברים לפרופורציה, מאזנת,
מרגיעה. יש בה את המקום הענק הזה, הנותן כל כך. בחיי, אני
מוכנה להישבע שיש לה כנפיים של מלאך כשהיא מחבקת אותי והכל נמס
ונהיה מתוק.
החלק הנפלא ביותר הוא שהיא אנושית. רחוקה מהשלמות המלאכית
המאיימת. היא נותנת לעצמה לטעות, לכעוס, לגעת. היא לא מתרגשת
מכאב. אני לומדת ממנה כל כך הרבה, מהשקט הזה.  
כל כך יותר קל לנשום לידה.
קל גם לדבר.
קל יותר לאהוב.
בלי דימויים. בלי מטאפורות. פשוט ורך.